מעל הכל, התחושה איתה מסתיימת העונה הזו היא "מה, כבר נגמר?". זה נכון שגם העונה הקודמת הייתה בת שלושה-עשר פרקים, אבל הפרקים האחרונים בעונה הזו הביאו איתם אסקלציה שהפרק הזה קטע. למעשה, הוא עסק בעיקר בסגירת קצוות, שאינה אופיינית לסדרה. זה בדרך כלל לא רע אם הסדרה הולכת להיגמר, אלא שכאן זה בבירור לא המקרה, מה שיצר פרק מעט מאכזב עלילתית.

אפשר אולי להבין את סגירת הקצוות מכיוון קצת אחר - הצופים יודעים שבין העונה הראשונה לשנייה עברו שנה פלוס, ומת'יו ויינר אמר בראיונות שזה יהיה כך גם בעונות הבאות. כלומר, השאלה היא לא מה יקרה בעונה הבאה, אלא איפה הדמויות יהיו לפני שאנחנו נפרדים מהן לתקופה ארוכה, ובהתאם איך הדמויות יתפתחו במהלך תקופה זו. "מדיסון" שיחקה עם המידע הזה באופן די יפה בתחילת העונה הנוכחית - יותר טוב, לטעמי, מ"עקרות בית נואשות", שעושה עבודה לא רעה בעצמה - ויש למה לצפות בעונה הבאה.

הקצה העיקרי שנסגר בפרק האחרון הוא זה של דון ובטי, שדווקא נשאר פתוח בסוף עונה הקודמת. דון נאלץ להיאבק על מקומו במשפחה, מזהה נכונה שבטי מעלה מגננות רק מלראות אותו, וכותב לה מכתב. זה עוזר לו שבטי מספיקה לנהל בגידה קצרצרה שאינה עם מכונת כביסה (אלא עם הקפטן מ?צ'אק") - אבל בסופו של דבר מה שמכריע את הכף הוא המציאות והתינוק שבדרך. נראה שהמשפחה מתאחדת וגדלה - אבל השאלה היא איזו מין משפחה זו תהיה.



בחזית העסקית, דון מתוודע למיזוג הקרב, ולכך שדאק צפוי להיות הנשיא של החברה. דון הוא כמובן רכש מרכזי, והעובדה שדאק לא הריץ את המיזוג מול דון מתבררת ככשל בתוכנית שלו. האם זה כשל שיימנע את המיזוג, או שמא יימנע מדאק את המשרה - נדע בעונה הבאה. לדאק עצמו, בכל מקרה, נראה שאין הרבה לאן ללכת. למעשה, קשה להאמין שגם במקרה של מיזוג מישהו מהקאסט הנוכחי יעזוב, אבל המעמדות כפי שאנחנו מכירים אותם צפויים להתערער.

מי שמודיע לדון על המינוי של דאק הוא לא אחר מאשר פיט, שמזגזג בין דאק לדון ובסופו של דבר בוחר בדון. הבחירה הזו באה במחיר אישי, מה שאולי מצביע על סוג של התפתחות אצלו. אבל חייבים לזכור שפיט רואה בדון סוג של דמות אב, ומורה לזיוף אישיות. אל מול משרה שפיט בכלל לא בטוח שהוא רוצה, זו בחירה מובנת.
פיט מודה בחצי פה לאשתו שהוא לא אוהב אותה, ולאחר מכן מתוודה לפגי על אהבתו אליה. פגי, בהשפעת הכומר שייעד לה שהות בגהינום, מתוודה בפני פיט על התינוק שלהם שהיא מסרה, ובכך מותירה את פיט לנישואים חסרי האהבה שלו.

משבר הטילים שהיווה את הרקע לפרק היה דווקא הצד החלש שלו - הוא הרגיש דומיננטי מדי. נכון, כל אמריקה הייתה מרותקת למרקע באותו הזמן, אבל האירועים בפרק יכלו להתרחש גם ללא ההקשר הזה, ויש נושאים תקופתיים מעניינים בהרבה, שבחלקם עסקה הסדרה בעונה זו. כך או כך, זמן המסך שניתן לקנדי הוא רמז עבה לכך שהעונה הבאה תיפתח בהתנקשות בחייו.

עונתה השנייה של הסדרה עסקה בכל המתחים שהוצגו בעונה הראשונה - המתח בין האהבה למשפחה, בין העצמאות העסקית והאישית למחוייבויות המסורתיות (אצל נשים וגברים כאחד), וספציפית בין הזהות האישית והג'ונגל הקפיטליסטי. פער הזמנים לא הפיג את המתחים האלה, אלא רק חיזק אותם. דון היה צריך לברוח רחוק יותר כדי להבין מה הוא מחמיץ, בטי איבדה את התמימות שלה אבל צברה אומץ ועצמאות. ממבט עילי, אפשר לראות את כל הרמזים שהסדרה שתלה לכיוון שבו הדמויות שלה הולכות, הן ביחס לעונה הקודמת והן במסגרת העונה הנוכחית, ועדיין הסדרה מצליחה להפתיע כשהיא חושפת לנו פרטים שלא ידענו עליהן. אפילו דמויותיה הפגומות ביותר - פיט וג'ואן - מצליחות לרתק, ובעיני זו הוכחה שהסדרה שווה את ההמתנה, המציאותית והעלילתית.

ציון: 7.
ציון לעונה: 9.