העונה החמישית של המשרד מתגלה, מפרק לפרק, כמצוינת. הולי היא תוספת מבורכת למשרד, עם המשונות הנורמלית שלה, עוד אישיות שאפשר למצוא בכל מקום, אבל מיוחדת ושונה.

הפרק היה חזק מאוד הן מבחינת ההומור, והן מבחינת עומק. היו הרבה רגעים מצחיקים: דוויט מעביר את העגלה בדיקה מקיפה במיוחד, סטנלי מסביר למה גם הוא רשאי להתלונן כמו אישה בהריון, אנג'לה חוטפת את התינוקת כדי לצלם אותה עם ירקות שורש, וכמובן ג'ן ליוינסון, הבחורה הכי פחות נורמלית בטלוויזיה, שתמיד מספקת רגעי הומור איכותיים, כמו בחירת שיר הערש המוזרה שלה לאסטריד וסיפור הלידה המטריד שלה.

אבל במקביל הפרק הזה סיפק כמה מהרגעים המקסימים בסדרה: חזרנו לצורך של מייקל להיות אהוב, שמתבטא במנהג שלו "לחבק תינוק אחד ביום", שאוהב אותו באמת כי אינו יודע כמה הוא פגום; ג'ים ופאם שמנסים לתקשר אבל לא מצליחים, ולמרות שנראה שאולי הכל אבוד עבורם בעצם הם מסונכרנים בדיוק כמו פעם, פשוט היה להם יום קשה, וזה קורה וזה חשוב למערכת היחסים שלהם, ג'ן, המבקשת ממייקל שלא לצאת עם הולי כשהיא יודעת מה תהיה התוצאה, וכמובן החיבוק בין מייקל והולי בסוף הפרק, בסצנה העדינה והרגישה בתולדות "המשרד", בניגוד מוחלט לכל מה שמייקל סקוט מגלה כלפי חוץ, ובמפגן המשחק מהמשובחים בסדרה. ארבעים השניות הללו העבירו בי צמרמורת. ציון: 10.