בלקסיקון של הספורט האמריקאי יש מונח בשם "Sophomre Slump" והוא מתייחס לתופעה שקורית לא מעט פעמים בענפי הספורט המובילים השונים שבה שחקן שנה ראשונה בקולג' (או בליגה המקצוענית) נותן עונה ראשונה מדהימה שבה כל הפוטנציאל שלו מתפוצץ, אבל בעונה השניה, אחרי שרף הציפיות ממנו עולה, חלה נסיגה דרמטית ביכולת שלו. הנסיגה הזו לא תמיד מצביעה על סיום הקריירה של הכוכב הצעיר, אבל יש תמימות דעים בקרב המומחים שהעונה השלישית היא עונת המפתח עבור אותו שחקן. זו העונה שבה ייבחן האופי האמיתי שלו ויתברר האם אותה עונה ראשונה מופלאה היתה סתם Fluke או שיש לנו פה כוכב אמיתי.

הפרק השני של העונה השלישית של ?אורות ליל שישי" חיזק מאוד את הרושם שהותיר הפרק הראשון - שבמבחן "השנה השלישית" מתברר שלא היה פה סתם מזל והסדרה חוזרת לעצמה, ובענק.

כל המרכיבים החיוביים מהפרק הקודם נשמרו כאן, וביתר שאת, ואם בפרק הקודם קצת קבלנו על כך שלא היו ממש רגעים "מצמררים" כמו בעונה הראשונה, בפרק הזה קיבלנו לא פחות משלושה כאלה.

במהלך הפרק פיתחו הכותבים במקביל 5 עלילות שונות (של סמאש, של מאט, של טים, של תמי ושל טיירה) וכל אחת מהן עבדה מצוין, שתי הראשונות היו אפילו מהטובות בתולדות הסדרה.

נתחיל שוב עם סמאש. כבר בשבוע שעבר העלילה שלו הלכה לכיוון הנכון, וההמשך לא רק שלא נפל מהפרק שעבר, אלא אף התעלה עליו. המשחק של קייל צ'נדלר ובמיוחד של גאיוס צ'ארלס היה מעולה, והדרך שבה הוצגו הפחדים של סמאש מפציעה חוזרת למול הרצון שלו לשמור על הזדמנות להגיע למכללה רצינית היתה מושלמת. לשיא הגיעה העלילה, והפרק כולו, בשני רגעים מרטיטים: תחילה כשהקואץ' מוציא את השחקנים למגרש כדי שיעזרו לסמאש להתאמן (סצנה יפהפייה לא רק בגלל העניין המרגש אלא גם בזכות העובדה שהשחקנים נראו סוף סוף ממש נהנים לשחק ולהתאמן. הגיע הזמן) ועוד יותר מכך בסצנה המופלאה, המרגשת והמדהימה רגע אחרי שבה אריק יוצא מביתה של משפחת וויליאמס וברקע שומעים את שאגות השמחה של בני המשפחה והמצלמה מתמקדת בחיוך של הקואץ'. בשביל רגעים כאלה עושים טלוויזיה, ורגעים כאלה גורמים לי להזיל איזו לחלוחית ולרצות לחבק את הכותבים, השחקנים וכל מי שמעורב (ואיך, למען השם, לא סיימו את הפרק עם סצנה כזו? עוד על כך בהמשך).

גם הסיפור של מאט היה חזק מאוד והחזיר את הדמות לרגעים הטובים ביותר שלה - כשהוא מגלה עד כמה כבד הנטל שהונח עליו שלא באשמתו. מעניין במיוחד היה לראות את האינטראקציה שלו עם ג'ולי בפרק שלא רק החזירה אותנו לימים טובים הרבה יותר, אלא גם שיקפה את הניגוד בין הדמויות. ג'ולי המפונקת שמתעסקת ברכב שהיא רוצה לקנות, בעוד מאט עסוק בצרות שלו, ודווקא ג'ולי - שהיתה די חמודה בפרק - וה"צרות" שלה עזרו לו אולי קצת להתיישר ולחשוב על חיים נורמליים. הפנייה שלו לאמא שלו היתה עשויה היטב, ודי היה במשפט אחד ("אני מאט. הבן שלך") כדי להסביר את עומק הריחוק בין הדמויות. רגע השיא של העלילה הזו היה בשיחה המרגשת בין מאט לסבתא שלו כאשר הוא אומר לה שהוא יצא אדם טוב מפני שהיא זו שגידלה אותו. רגע פשוט מקסים ומחמם לב.



העלילה של תמי ממשיכה להיות מעניינת, ואהבתי את הדרך שבה אריק מנסה לחמוק מעימות איתה, במיוחד בקטע שבו הוא פתאום "מתנדב" לרוץ ולהרגיע את גרייסי בל. הסצנה עם ראש העיר היתה קריפית ובאדי חזר להיות המניפולטור הערמומי שהיה בעונה הראשונה, וטוב שכך. יהיה מעניין לראות האם תמי תמשיך להתעקש ולעמוד על שלה, או שמא תסכים בסוף להגיע לפשרה כלשהי, ועוד יותר אם ההתעקשות הזאת תפגע בג'וב החדש שלו ו/או בחיי הנישואין שלה.

תמי גם השתלבה יפה בעלילה של טיירה והבחירות. היה קצת מוזר לראות שטיירה מידרדרת כל כך מהר למחוזות שמתאימים לאמא שלה ולאחותה, אבל אפשר להבין את זה לנוכח המעשה המכוער שעשו לה בתחילת הפרק, וכנראה שאפשר להוציא את הבן אדם מהרד נק אבל אי אפשר להוציא את הרד נק מהבן אדם. הטריקים שלה היו זולים ולא ראויים, וטוב שתמי העמידה אותה במקום, למרות שראו עליה שזה היה לה קשה (משחק עילאי, כרגיל, של קוני בריטון). יהיה מעניין לראות אם במעמד החדש שלה טיירה תיכנס לעימותים עם תמי ואם היא תפרש את ה"התקפה" של תמי עליה באופן הלא נכון (יש לי הרגשה שכן).

גם הסיפור של טים היה עשוי היטב (בניגוד ליונה שהוא אכל. אייייכס). קודם כל, שאפו לכותבים שהצליחו לגרום לי לא לשנוא את ליילה במשך שני פרקים ברציפות, ובפרק הזה היא היתה ממש מקסימה. במיוחד אהבתי שבסוף הפרק, כשהיא רואה את טים מסתובב בתחתונים, היא לא ניסתה להטיף לו מוסר או לייחס לו רומן עם טיירה, אלא התעלמה מזה ועברה לתמוך בו, וזה מראה שהיא באמת ובתמים מקבלת אותו כפי שהוא. נהדר. כמה חבל שבאדי לא ממש מבין את העניין וגורם לבת שלו נזק. ההתנהגות שלו כלפי טים היתה ממש מגעילה, ואפשר להבין למה טים נלחץ מכל העסק.

הפרק כשלעצמו היה מושלם לחלוטין. רק בעיה אחת העיבה עליו - עריכה תמוהה ומקוממת. ראינו את מאט נוסע אחרי המשחק לאמא שלו, אחר כך ראינו אותו באימון של שבת בערב עוזר לסמאש להתאמן ופתאום רואים אותו "חוזר מאמא שלו" (ופוגש את ג'ולי)? WTF? וגם בסיפור של טים היו פערי זמנים לא מוסברים. ככה יצא שבמקום לסיים את הפרק באופן מושלם עם הסצנה המופלאה אצל סמאש בבית, גם יצרו בעיית זמנים קשה שקוממה הרבה צופים וגם סיימו את הפרק באופן הרבה פחות מרגש ומלהיב. לא חבל? למרות זאת הפרק היה טוב מדי ומרגש מדי מכדי שלא לתת לו ציון מושלם. ציון: 10.