לאורך מרבית הפרק התחושה שלי היתה שזהו פרק די סתמי ומיותר, ושכל הקטע עם ניו יורק מול ניו ג'רסי קצת מיצה את עצמו (במיוחד כי די נמאס לי מההתנשאות הניו יורקרית כלפי השכנה המוכה), אבל הדקות האחרונות של הפרק הותירו טעם טוב יותר בפה, גם כי ניו ג'רסי "ניצחה" בסוף (ובצדק) וגם בזכות שתי ההתפתחויות המשמעותיות שהגיעו בסיום הפרק.

טד די עצבן אותי לאורך הפרק (ממילא הוא הדמות הפחות אהובה עליי שם) עם האגואיסטיות הילדותית שלו, והכי מרגיז היה ה"שוק" שלו מהעובדה שסטלה העלתה את המגורים המשותפים בניו ג'רסי, כאילו שהוא זה שמגדל ילדה קטנה. לזכותו ייאמר שהוא התעשת בסיום הפרק, והסצנה שבה הוא מקריא ללוסי הקטנה את הסיפור לפני השינה היתה טאץ' יפה ואנושי מצד הכותבים.

אהבתי את התגובות של מרשל לאורך הפרק, ובמיוחד ה"וידוי" שלו על שנאת ניו יורק ואהבת ניו ג'רסי. זה גם היה מצחיק וגם איכשהו הרגיש מאוד מתאים ונכון לדמות. גו מרשל!

בארני היה במיטבו בפרק. הקטע שבו הוא שיווע לנקישת האגרוף כשהוא מקריב את גופו למען המטרה היה כל כך "בארני", אבל אהבתי את העובדה שבסוף הוא "הרוויח" את האגרוף לא בזכות הבדיחות המעפנות שלו אלא בזכות מה שהוא עשה בשביל רובין.

מעניין שבשני הפרקים האחרונים היתה תחושה כאילו הכותבים מתעלמים מהקראש של בארני על רובין, אבל בסיום הפרק כאן ראינו שבעצם הוא רחוק מלשכוח ממנה, תחילה בעצות שהוא נתן לה כאדם קרוב ואכפתי, ובעיקר במבט הזה שלו כשהוא הבין שהיא עומדת לנסוע ליפן. יפה היה לראות כיצד במבט אחד כל הרגשות (המודחקים?) שלו כלפיה צפו החוצה, כך שגם צופה חדש שלא היה יודע עליהם היה מבין מהר את העניין. שאפו לניל פטריק האריס על המשחק בקטע הזה, וסחתיין לכותבים שהצליחו שוב לתת עומק לדמות בלי לשנות אותה באופן דרמטי מדי.

בעונה שעברה רמזו לנו שרובין אמורה לעבור לגור עם טד במהלך העונה הקרובה, כך שלא סביר שתישאר ביפן הרבה זמן, אבל יהיה מעניין לראות מה יקרה עם העלילה הזאת. ציון: 8.5.