אחרי עונה שניה מאכזבת למדי, שקצת פגמה בטעם הטוב כל כך שהותירה אחריה העונה הראשונה המופלאה, היו לי לא מעט ספקות וחששות מהעונה השלישית. אז הבשורות הטובות הן, שצפייה בפרק הפתיחה של העונה השלישית גורמת לי להיות מעודד.

העונה הקודמת היתה עמוסה בפגמים. הדמויות לא התנהגו כמו עצמן, הסיפורים "ברחו" למחוזות סנסציוניים שלא מתאימים לסדרה הכל כך אנושית ומחממת הלב הזו (מישהו הזכיר את סיפור לנדרי וטיירה?), לכיוונים משעממים (ליילה וה"התגלות הדתית" שלה), צפויים וחסרי פואנטה (מאט וקרלוטה או איך שלא קראו לה) וכו'.

סימן מעודד מאוד לשינוי החיובי ניתן למצוא בכך שכל העלילות הללו פשוט נזנחו לחלוטין, והכותבים אף טרחו להבהיר לנו היטב, לעתים באופן מתוחכם, שמדובר בעניינים סגורים (למשל: כשאחיו של טים אומר לו שהוא בשביל ליילה כמו הריבאונד מישו. זה היה פשוט גאוני). מנגד, יש בזה משהו קצת מאכזב, כיוון שהסיפורים האלה אמורים להשפיע על הדמויות (ובסה"כ זו סדרה על דמויות), כך ש"העלמת" הסיפורים לחלוטין יוצרת גם תחושה של זילות כלפי הדמויות, במיוחד בקטע של לאנדרי וטיירה ומצב היחסים שלהם (אם כי היה משעשע לראות את ה"טייק" של כל אחד מהם על המצב בו זמנית), וגם קצת בקטע של סמאש (כל סיום העונה שעברה התמקד בהשעייה שלו, ופתאום הסתבר שאחרי שהוא חזר הוא סבל מפציעה קשה? קצת מייתר את כל סיפור ההשעיה, לא?).



ובכל זאת, עושה רושם שהכותבים נזכרו מהי נקודת החוזק של הסדרה - עלילות שמתמקדות בדמויות עצמן, נוגעות בנו ומרגשות, מתניעות את הדמויות קדימה.

אין דוגמא טובה מזו מאשר העלילה של סמאש. לא כולם אהבו את הדמות הזו בעונות הקודמות (אני דווקא כן. בעונה הראשונה אפילו מאוד. בעונה השניה פחות), אבל קשה היה שלא להתרגש מהסיפור האנושי של הרץ המהולל שפתאום עבר פציעה קשה ועכשיו נאלץ להתמודד עם החיים בחוסר ודאות (ואהבתי שהם לקחו את זה לכיוון של חוסר ודאות ולא של ודאות שהקריירה הלכה, זה אפילו יותר מפחיד עבורו), וכמובן שקואוץ' טיילור שוב התגלה כדמות נפלאה, עם האהבה וההשקעה בשחקן שהוא כבר לא חייב לו דבר ומנגד הקשיחות והדרישות הגבוהות ("אל תשכח לאסוף את הקונוסים"). יופי של סיפור, יופי של דרך לסלול את העזיבה של הדמות.

אהבתי גם את העלילה של אריק והאבא של ה-QB הצעיר החדש. מעניין היה לראות איך אריק נזהר שלא להתפתות ולקחת מתנה כעניין מוסרי חזק, ומנגד, מתקשה שלא להיות מוחמא מהחנפנות של האבא, כחלק מהאגו שלו. יופי של בניה עם פוטנציאל להמשך.

העלילה של תמי שמתמנה למנהלת היא לא ממש ריאליסטית בלשון המעטה (איך מינו אותה למנהלת אם בשנה שעברה היא היתה יועצת שלא עבדה רוב השנה בגלל הלידה?), אבל היא בהחלט יכולה ללכת לכיוונים מעניינים, ועושה רושם שהכיוון הוא עימות בלתי נמנע בינה לבין אריק בעניין התקציב של הקבוצה. הסיפור הזה נבנה יפה מאוד, כשלאט לאט תמי מבינה שאין לה ממש תקציב לעבוד אתו, ואז בסצנה היפה ההיא עם אריק היא מגלה, להפתעתה, שלו דווקא יש מחשב חדש ותקציב לא ממש מוגבל, ומה שהיה הכי יפה היה חוסר המודעות המוחלט שלו לעניין. אפשר לנחש שתמי תנסה להקטין את התקציב של הקבוצה לטובת הלימודים ושאריק לא ממש יאהב את זה. בינתיים, היא הוציאה את מה שהיה לה על באדי (תמיד קורבן נוח...), והאינטראקציה שלהם היתה משעשעת, כרגיל.



אהבתי גם את הסיפור של טיירה ותמי, שהזכיר לנו, שעם כל הקטע של הג'וב החדש, תמי היא קודם כל "מנטור" בנשמתה, והדרך שבה היא לוקחת את טיירה תחת חסותה (למרות שהיא כבר לא חייבת לה דבר) קצת מזכיר את הדרך שבה אריק מתייחס לסמאש.

הרומן של טים וליילה הוא אולי הדבר היחיד שנשאר מהעונה הקודמת, ודווקא אהבתי את הדרך שבה הוא טופל בפרק, כשטים מתנהג כמו ה-Jock הקלאסי בבית הספר, וליילה מעמידה אותו במקום ומחזירה אותו לדרך הנכונה גם על המגרש. עושה רושם שהוא באמת אוהב אותה (משום מה).

מי שקצת הרגיש מפוספס בפרק הוא מאט, שלא ממש היה ברור למה הוא לא מתפקד על המגרש, ולמה הוא וטים מתנהגים מוזר אחד כלפי השני (נקווה שיש סיפור מאחורי זה). ובכל זאת, בסיום הפרק, כשראינו את הפרצוף שלו מסתכל על המחליף שלו אפשר היה לראות לאן הם הולכים אתו (למרות שהוא בעצמו נתן משחק טוב, אז למה לו לחשוש, בעצם?). אפשר לנחש שאריק יתחיל לתת צ'אנסים למחליף שלו על חשבונו.

בסך הכל פרק טוב מאוד, עם עלילות מעניינות, כיוונים חדשים ומבטיחים והמון דגש על הדמויות עצמן ועל הסיפור האישי שלהן. הנקודה החלשה היתה שלא ממש היו רגעים מסעירים ומרטיטים כמו בתחילת העונה הראשונה, אבל אחרי האכזבה מהעונה השניה, מי אנו שנתלונן? ציון: 9.