מכירים את זה שאתם כל כך אוהבים משהו מסוים, עד שאתם חייבים לגרום למישהו אחר לראות אותו דרך העיניים שלכם?

הסיבה שאני שואלת היא לא כי זה מה שאני מרגישה לגבי הפרק, אלא כי זה כנראה מה שמרגיש הבעל בפתיח של הפרק. הוא כל כך רוצה שאשתו תצליח לראות את עצמה כמו שהוא רואה אותה, עד שהוא מחליט לשכור צייר כדי שיצייר אותה הכי כמו שהיא, בעירום (שזו כמובן מטפורה ידועה לאמת).

והצייר עושה את עבודתו ומצייר אותה בדיוק כפי שהוא רואה אותה, והבעל אינו מרוצה והצייר אינו מבין. אפשר להניח לפני שרואים את הציור כי זה ייתכן בהחלט שמה שהבעל רואה באשתו אין אנשים זרים רואים בה. אבל כשאנו רואים את הציור, אנו מבינים שהבעיה, יותר משהיא נמצאת באופן שבו הצייר משקף את המציאות, נמצאת באופן שבו הוא רואה אותה. אני מניחה שזו שאלה שיכולה להעסיק כל יוצר באשר הוא, לגבי היכולת שלו להעביר את המסר שהוא התכוון - הוא עשה את היפה ביותר מבחינתו, אבל האם היצירה שבידיו אכן משקפת, או שאין לו מושג מה שהוא עשה? (התשובה המקובלת "מה הם לקחו כשהם חשבו על זה" היא יותר מרלוונטית כמובן למהלך הפרק...)

בשלב הזה, כבר לא מעניין אותי מה באמת הסיבה לתופעה המוזרה הזו, אני רק חושבת שמגיע ציון 10 לפתיח על שילוב של מקוריות (אף אחד לא מאבד הכרה בפתיח) והעלאת שאלות מעניינות.

שאלת ההשתקפות לעומת המציאות והאם באמת יש מציאות אובייקטיבית באה לידי ביטוי בפרק כמעט בכל הסיפורים. בסיפור הראשי ישנו המתח בין איך שהצייר חושב שהוא משתקף בעיניי חברתו. הוא אוהב את ההשתקפות שלו בעיניה ולא את מי שהוא באמת. כשהאמת מתגלית אנו עדים לכך שהיא אוהבת אותו ולא איזו השתקפות מושלמת שלו. גילוי האמת רק יעזור לה לאהוב יותר את מי שהוא באמת. בסיפורם של טאוב ואישתו - האם הזוגיות ה"מושלמת" שלהם היא המציאות, או השתקפות של כל הפחדים והשקרים שלהם? אנו נשארים בסיום עם גילוי האמת אך לא עם התגובה לגילוי.



ואילו בסיפור עם התמונה שהאוס "עורך", התגובה העיקרית לאמת שנחשפת היא חוסר אמון מוחלט. כמו שאומר הבלש להאוס: "רצית שהיא תראה צד אחר שלך, אבל היא אפילו כבר לא האמינה שהוא יכול להיות קיים בך". באיזשהו אופן, הפך האוס לקורבן לתדמית שהוא בחר לבנות לעצמו.

ואם כבר מדברים על הבלש, אז יש משהו באינטראקציה בינו לבין האוס, שהופך את האבחנות שלו לגבי האוס למעניינות יותר, דווקא כי לעומת ווילסון הוא לא רוצה מהאוס שום דבר, ולא מנסה לעצב אותו. האבחנה שלו לגבי העובדה שאולי האוס מנסה להרוס את הזוגיות של טאוב כי אם נישואיו של טאוב יהרסו אז אולי לא תהיה לו יותר סיבה לעבוד עבור האוס, גרמה להאוס להפגין אכפתיות כלפיו בניסיון למנוע ממנו את הוידוי, כמו שאף הטפת מוסר של ווילסון לא היתה יכולה לעבוד.

והעובדה ששמחתי שייתכן שהאוס אכן רוצה בסתר ליבו להיפטר מטאוב ומשאר הצוות הקודם הרבה יותר מאשר מלצפות בגילויי האכפתיות שלו לנישואיו של טאוב, מעידה שאיני יודעת מה התכוונו המשוררים להגיד, אבל הצוות הקודם עדיין חסר לי, ואני מקווה שלמרות שאין לכך סימנים בולטים בפרק חוץ מהעדרם, המשוררים אכן רצו לרמוז לי שהם בדרך חזרה. בכל מקרה, חוסר השילוב של אנשי הצוות בפרק מוריד לפרק נקודה מהציון הכללי: 9.

פינת הרכילות: השחקנית עם השם הבלתי אפשרי מריקה דומיניקזיק (Marika Dominczyk) שמשחקת את הת'ר חברתו של הצייר, היא אשתו של סקוט פולי, מי שהיה נואל ב"פליסיטי", בעלה של ג'ניפר גרנר אי אז, וחולה שבועי מהעבר ב"האוס" שגם לו היתה בעיית סמים קלה שהוא הסתיר מאשתו (היא אף פעם לא לומדת).