אז זה הסיפור: "הסמויה" היא סדרת משטרה. ג'ימי מקנולטי הוא בלש במחלק הרצח של משטרת בולטימור, שבעקבות שרשרת אירועים שהונעו על ידו ולמורת רוחם של ממוניו, מוצא את עצמו חבר ביחידה מיוחדת שאחראית על חקירת קונספירציית סמים שמשתרעת על פני מערב בולטימור. החקירה מתבססת בעיקר על האזנה לשיחות הטלפון של העבריינים.

רגע, לא.

"הסמויה" היא סדרת פשע. דיאנג'לו ברקסדייל הוא סוחר זוטר באימפריית הסמים של דודו, אייבון. הוא חוזר הביתה לאחר שהתחמק מאישום רצח אותו ביצע, אך מורד בדרגה לניהול הצוות שבבניינים הנמוכים כעונש על חוסר הזהירות שהפגין.



בעצם, גם לא. "הסמויה" היא סדרת פשע כמעט באותה מידה שהיא סדרת משטרה, כאשר השחקנים בשני הצדדים מקבלים זמן מסך כמעט שווה וייצוגם לא מחלק אותם לטובים-רעים, אלא בעיקר מציג הקבלה בין אנשים דומים מאוד, שאמנם נמצאים בשני צדדים מנוגדים של החוק, אבל בסוף היום כל מה שמעניין אותם זה האינטרסים האישיים שלהם. הצגת שני צדי המטבע היא רק האמצעי, שמקדש באופן מוחלט את המטרה.

בואו ננסה שוב: "הסמויה", עד כמה שהייתי רוצה לפשט את העניינים, היא איננה סדרת ז'אנר, גם אם היא רוצה שתחשבו ככה. היא דרמה מתוחכמת שעוסקת באינדיבידואלים המשתייכים למוסדות הבנויים על פי הנחות בסיס שגויות, והכשל הבסיסי שמתקיים בכולן. על התסכול והכעס והשחיקה וההרס שהן יוצרות בחבריהן, עד לכדי פספוס כולל של הפואנטה וסטייה כוללת ממטרת המוסד - בין אם זה למכור סמים בשקט או לשמור על החוק. היא טוענת שהתהליך קורה לכולם, לא משנה אם אתה שוטר, סוחר סמים, עובד בנמל, פוליטיקאי, מורה, תלמיד, עיתונאי, גנב או נרקומן. כולם חברים במוסד כלשהו שיגרום להם במוקדם או במאוחר לרדת מהפסים ולהתחיל להתעסק בתפל במקום בעיקר, כל אחד בדרכו שלו.

נשמע די מדכא.

האמת שלא. "הסמויה" מצליחה להציג נושאים קודרים בחן רב, ובלי להקל ראש בחשיבותם ורצינותם. זה לא שהיא סדרה קלילה, בכלל לא. היא מתנהלת בקצב משלה ודורשת מהצופה הרבה יותר מרוב הסדרות האחרות, אבל ברגע שמתחילים להיכנס לעניינים ולהבין מי נגד מי - וכן, זה יכול לקחת זמן - היא גם לא נראית כזאת כבדה. העלילה הסבוכה והמגוון העצום של הדמויות מרתקים והופכים את כל החוויה לכיפית במיוחד. המעקב אחר כל הדמויות השונות, ויש הרבה, והדרך שבהן הן משפיעות אחת על השניה באופן ישיר ובלתי ישיר, הופך את העניין לחוויה נדירה ומספקת שכמותה לא היתה לי בעת צפייה בסדרת טלוויזיה. לראות את הסטיות השונות, שנוצרות על ידי השחיקה שבמוסדות השונים, מתנגשות ומשפיעות על כל דמות בצורה אחרת, נותנות את התחושה של צפייה במיצג ענק, בסימולציה של עיר חיה ונושמת בעלת מיליון סיפורים - כולם שווים סיפור.



וזה העניין, בעצם. כי אפשר לדבר על כשלים במוסדות עד מחר, אבל בסופו של דבר מדובר בסיפור, או באוסף סיפורים. נסיונותיהם של מקנולטי ודיאנג'לו למצוא את עצמם בתוך המסגרת, הידרדרותו של מעמד הפועלים, הכישלון של קרקטי, קולבין וסטרינגר לגרום לשינוי, חוסר סיכויים של הצעירים, והסיבה ללמה לעזאזל אף אחד לא מדבר על זה. הכל אפי וטראגי ובלתי פוסק. הכל מוצג בכעס ותסכול הולמים אך באהבה וחום בלתי נגמר. למה? כי הכל במשחק. ככה אומרים בבולטימור, בכל אופן.

"הסמויה" הסתיימה לפני כמה חודשים, לאחר חמש עונות שהתפרסו על שש שנות שידור. היא אחת מסדרות הטלוויזיה הטובות ביותר אי פעם ועם זאת אחת הפחות מוכרות, וחבל. היא דורשת הרבה יותר סבלנות מכל סדרה אחרת, אבל תתגמל את מי שישקיע. היא מוצגת בעטיפת ממתק של סדרת ז'אנר משטרתית, אך היא הכל חוץ מזה. היא מדהימה, מותחת, מרתקת, כיפית, מצחיקה וחכמה.

וכן, "הסמויה" זה שם על הפנים. באנגלית היא נקראת "The Wire" בכלל.

בוא ניסע הביתה.





העונה החמישית והאחרונה של "הסמויה" משודרת בימי שלישי ב-22:00 ב-Xtra HOT. מי שלא צפה בה מעולם - מומלץ להמתין לשידורים מההתחלה ב-HBO on Demand.