במרכז הפרק עמדו שני נושאים עיקריים, ואף אחד מהם לא עסק בחולה השבועית, כי אם בענייני ווילסון והאוס. הנושא האחד היה החלטתו של ווילסון לעזוב את בית החולים, אחרי החודשיים חופש שלקח בעקבות מותה של אמבר, והניסיונות של כל הנוגעים בדבר למנוע ממנו לעשות זאת - נושא מעניין שתיכף נדון בו בהרחבה. הנושא השני, והאפילו מעניין יותר, היה העובדה המעניינת, שלראשונה בהיסטוריית הסדרה, לפחות לפי מה שאני זוכר, האוס לא שם את טובת החולה בראש מעייניו, והעדיף לעסוק במשהו אחר, חשוב יותר לטעמו.

נתחיל דווקא מהנושא השני. כשהפרק מתחיל, אנחנו מגלים שהאוס לא דיבר עם ווילסון במשך כל אותה תקופה שחלפה מאז מותה של חברתו. המקרה החדש שמגיע מעניין את האוס, אבל קאדי מורה להאוס לא לקחת את המקרה. "יש לך דברים חשובים יותר לעשות", היא אומרת. ולנו ברור, שביקום של האוס אין שום דבר חשוב יותר ממישהו עם מחלה לא ברורה. אבל במקרה הזה, קאדי דווקא צדקה, ולהאוס באמת אין זמן לחולה, כי הוא צריך לטפל קודם כל בהחלטה הלא צפויה של ווילסון לעזוב. בדיעבד, מתברר שהאוס אפילו לא צריך להשקיע את כל מרצו כדי לפתור את התעלומה השבועית, אבל גם על כך נדבר בהמשך.



לאורך כל הסדרה, אחת הסיבות לכך שהסכמנו לסבול את האופי הנוראי של ד"ר האוס, היתה העובדה שכשהגיע רגע האמת, האוס תמיד היה שם. לאורך פרק פתיחת העונה החמישית, האוס מעמיד את ההנחה הזאת במבחן רציני מאוד - כשהחולה בצרה רצינית, הוא שם את טובת ווילסון (או אולי את טובתו שלו עצמו) לפני טובת החולה. הוא עושה זאת שוב ושוב, גם כשהעובדים שלו זקוקים לו, כשהם מצויים במצב של כמעט ייאוש. האוס אפילו משתמש בזה ככלי נשק למלחמה בווילסון, כשהוא משאיר אצלו את הסלולארי שלו ומחליט ללכת הביתה, בדיוק כשהחולה זקוקה לו, והוא אף מודה בזה בפני ווילסון, כשהוא אומר לו שהחברות שלו איתו חשובה לו יותר מהחולה. שוב - מדובר בהתנהגות שלא ראינו אותה בעבר בסדרה. מאוד מעניין. מאוד מעורר מחשבה.

וכאן אנחנו מגיעים לנושא העיקרי הראשון של הפרק: ההחלטה של ווילסון לעזוב והניסיונות של כולם למנוע ממנו לעשות זאת. לאורך כל הפרק מנסה קאדי לדבר אל ליבו של האוס שינהל שיחה אמיתית וכנה עם החבר הכי טוב שלו. כל האינטרקציה בין קאדי להאוס בפרק הזו היא נפלאה. גם כשהם מדברים במשרד שלה על השאלה האם האוס אשם או לא אשם, וגם כשהיא מגיעה אליו הביתה. הדו-שיח ביניהם, בשני המקרים, כמו גם טריקת הדלת, היו שניים משיאי הפרק, אך עדיין לא הרגע המוצלח בו.

עוד רגע מוצלח מאוד היה כשקאדי מנסה לגרום להאוס ולווילסון לדבר ביניהם על המצב, כששניהם לחלוטין לא מרוצים מהעניין. וגם במקרה הזה, האוס עדיין לא מרגיש צורך לקיים שיחה כנה ורצינית עם חברו.



אני מניח שבאיזשהו מקום רציתי שהאוס יקיים את אותה שיחת לב-אל-לב כנה עם ווילסון, דומה לשיחה שקמרון מקיימת איתו, שיחה שהיתה כתובה בצורה מצוינת, שבה היא אומרת לו שהוא עושה טעות (בהקשר הזה, אגב, מעניין לציין את ההתייחסות של פורמן לעניין, כשהוא אומר לווילסון שלדעתו ההחלטה שלו דווקא נכונה, ושכל מי שאומר לו שהוא צריך להישאר, בעצם עושה את זה ממניעים אגואיסטיים. פורמן מתייחס כמובן אל קאדי והאוס, והוא כלל לא מודע לשיחת המוטיבציה של קמרון, שדווקא לא נעשית ממניעים אגואיסטיים) - והשיחה הכנה הזאת בין האוס לווילסון, אכן מגיעה בסופו של הפרק, אבל בצורה אחרת לגמרי - והיא היא רגע השיא של הפרק.

האוס מפענח לנו את המשמעות המדויקת של שם הפרק, כשהוא מתייחס לעובדה שהחולה השבועית חוזרת לעבוד אצל הבוסית שלא נותנת לה לפרוח, ואומר ש"כמעט מיתה לא משנה כלום, אבל מיתה משנה הכל", ואז, כשהוא הולך להיות חבר אמיתי של ווילסון, הוא מקבל את ההסבר האמיתי לעזיבתו של ווילסון, וזה הרבה יותר חזק מכל מה שיכולנו לדמיין. ווילסון מבין סוף סוף את מה שהיה צריך להבין מזמן - החברות שלו עם האוס היא הלא שפויה. וזה הרבה יותר עמוק מהמוות של חברתו, שנגרם באשמתו או שלא באשמתו של האוס. כי אם זו לא היתה אמבר, זה היה הוא. והוא מבין סוף סוף שהחברות שלו עם האוס גוררת אותו למטה. ולכן אין לו ברירה אלא לעזוב את בית החולים, לקטוע את החברות עם האוס. והמילים של ווילסון, שמדבר בצורה הכי כנה (ושכתובות בצורה עילאית) חותמים את הפרק בדיוק ברגע השיא שלו. פשוט מעולה.

כמה מילים על המקרה הרפואי עצמו: ההתחלה היתה אמנם קצת מעייפת, אבל זה נהיה קצת יותר מעניין בשלב ה"יש הריון / אין הריון / יש הריון, אבל הוא מחוץ לרחם". כשהאוס נהיה לא זמין לצורך חקירת התעלומה, 13 מזכירה לנו את האמירה המפורסמת על כך ש"כולם משקרים" ומשקרת לחולה כשהיא אומרת לה שגם האוס מסכים עם האבחנה שלהם (ורגע אחר כך, מגלה שהאבחנה שגויה). אהבתי את האינטרקציה של 13 עם החולה - מדובר בשתי בחורות חכמות שחיות בצילם של הבוסים המטורפים/גאונים שלהם. אהבתי את האבחנה של החולה על כך שבצורה מוזרה, הן דווקא כן חשובות. הצורה הכמעט-אגבית שבה האוס עולה על הפיתרון האמיתי כמעט מבלי לדעת פרטים על הסימפטומים הנוספים של החולה, נראו לי בהתחלה קצת מופרכים, אבל אחרי מחשבה נוספת בעניין, נזכרתי שהרבה פעמים ראינו שהאוס לא צריך לקבל את כל המידע כדי לפענח את התעלומה.

שני אירועים נוספים שראויים לציון: הסצנה של האוס וקמרון עם החולה בחדר המיון, שהיתה משעשעת וחמודה עד מאוד, והעובדה שהאוס חושף את ההנטינגטונס של 13, בסצנה שמאוד אופיינית לו.

בכל אופן, פרק פתיחת עונה מבריק ומעורר ציפייה להמשך, בעיקר מכיוונו של ווילסון. ציון: 10.