א. השבוע התוודענו לחגיגת "האח הגדול" לבית שידורי קשת. תוכניות הריאליטי הן אמנם לא מראה חדש במחוזותינו, ולקונספט האח הגדול התוודענו כבר לפני חמש שנים בפרויקט Y, אבל בקשת כמו בקשת יודעים לשווק מוצר, ובשבועות האחרונים דאגו אנשי היח"צ לפמפם לנו את התוכנית משל היתה הבשורה הטלווזיונית לה חיכה העם היושב בציון בעיניים לחות מאז ביטול המחיקון, ואפילו דאגו לתבל את העניינים בפסאודו פאשלה הפקתית - שהקנתה לתוכנית עוד כמה כותרות ראשיות במדורי הבידור - מבטיחים שגם מי שממש ניסה לפספס את הגחתה אל חיינו לא יצלח לעשות כך. שיווק במיטבו.

ב. ואז באה תוכנית ההשקה גדולה. התותחים רעמו והמוזות שתקו בזמן שארז טל, גאון טלוויזיה כך אומרים, לצדו של אסי עזר - ספק טאלנט ספק ההומו הכי פרווה בטלוויזיה - קדמו את המתמודדים ערב כניסתם לוילה המפוארת ועטופים במיטב מחלצותיהם (עינב בובליל בעטיפת מתנה צהובה עם סרט אדום), לקול שאגות הקהל צמא הדם. סוג של שטיח אדום, אם תרצו, רק בלי ידוענים אמיתיים (עדיין). אלא שמה שהתחיל בתור הפארסה הכי לא פרופורציונלית בטלוויזיה בעצם סיפק את הסחורה. כמו גודלו הלא ייאמן של הערב הזה, שאפשר להשוות אותו ללא פחות מתוכנית הסיום של "הישרדות", כך גם משתתפי התוכנית הנבחרים.

ג. תשכחו אם כן מהאח הגדול וקבלו את "הסטריאוטיפ הגדול" - ליהוק גאוני שכזה, כור היתוך לפנים, בחירה מדוקדקת של כל ארכיטיפוס ארצישראלי, להבטיח נפצים, מדורת שבט ואף רגע דל במאה הימים שיבואו: בגזרת הבנות צפוניות הרצלניות, מתמודדת ערביה, מתמודדת עאלק צרפתיה ופרחה אשקלונית ארצישראלית מצויה שמעוטרת בבלקונה שלא תבייש את אורית פוקס ("באשקלון האנשים חמים, זה לא כמו בתל-אביב שנגיד תיפול ברחוב וכולם יעברו עליך"), דרך גזרת הבנים, מהדתי הטברייני המסלסל ואבא בובליל (אבובליל), הערס המבוגר שגם בדמיונכם הפרוע ביותר לא הייתם מצליחים להגות דמות שכמותו, דרך ההומו הצבעוני ביותר שמצא את עצמו על מרקעינו מאז, ובכן, מאז ומתמיד, וכלה בבני הטובים משופעי הריבועים בבטן ומלאי ההבטחה הנדל"נית.

ד. עד כאן נשמע כמו שיגיון לא סביר, בליל בלתי אפשרי של עולמות ואפשרויות. גם ערב ההשקה, שהצטייר כאמור כפארסה לא אפשרית, תרם למיתוג התוכנית כחורבן כל חלקה טובה של תרבות הטלוויזיה הישראלית. האמנם? תוך זמן קצר החלו הגולשים לנהור אל אתר שידורי קשת, לצפות בשידור ישיר במתרחש בדירה. תוך זמן קצר עוד יותר, הביקוש הלך וגבר עד שאתר קשת התקשה לעמוד בעומסים וקרס לפרקים. שעה קלה אחר כך וכמו אש בשדה קוצים, הודעות מסנג'ר תחת הכותרת "אתה חייב לראות את זה" החלו להגיע בלי הרף. להתוודות על האמת? זה עובד, זה יעבוד, ואנחנו לבטח נתראה בגמר הגדול. ולסיכום, נשאל את עצמנו למה.

ה. אולי בגלל שאנחנו מציצנים ואוהבים לראות ניצוצות, הן של אהבה והן של מלחמה? אולי בגלל שאנחנו אוהבים לצחוק על הזולת ולא מאמינים למראה עינינו כשלאון, אבובליל או בובלילת-בת (עינב) מעמידים מולנו דמויות שאי אפשר להישאר אדישים כלפיהן? אולי כי אנחנו מגלים תוך כדי התוכנית שהרושם הראשוני שלנו על המתמודדים היה מוטעה (כך, אותה פרחה מפסקה ג' מתגלה כסוג של מאמי לאומי עם לב רחב), או אולי בעצם בגלל שדרך המשתתפים בתוכנית אנחנו רואים את עצמנו, מלאי אג'נדה פורתא, רוצים ש"המייצג" אותנו - הדתל"שית מירושלים או הביצ'ית הבלונדינית - יקחו את כל הקופה ויצדיקו בכך את דרכן (ואת שלנו גם), או אולי פשוט כי התוכנית הזו נעימה לעיניים - ובקצב שבו אנחנו חיים כיום, צמאים יותר ויותר לריגושים ויכולים להכיל הרבה יותר מידע בבת אחת ובמקביל - האמת היא שאנחנו סתם משועממים נורא.

שידור ישיר. זהירות, זה ממכר.
שגיא כותב על עוד נושאים לא חשובים