אוקיי, חזרתי לאהוב סמים.

אני מודה, העונה הזו לא הלהיבה אותי עד עכשיו. שני הפרקים הראשונים היו בסדר, חביבים כאלה, אבל היו בהם קטעים משעממים ולא כיפים במיוחד (וכלמיני דברים שהיו קשורים לבאבי די הגעילו אותי. מה לעשות...). פרק 3 היה חצי-חצי: היו קטעים נפלאים ("שיין, תביא לי כרית") והיו קטעים נמרחים ומיותרים. הפרק הרביעי כבר התחיל לחזור למסלול, אבל הנה בא הפרק הזה, וסוף סוף הכיף שנעלם איפשהו באמצע עונה 3, וחזר לשנייה בסוף אותה עונה, הגיע גם לעונה הרביעית.

אז מה היה לנו?

טוב, דבר ראשון היו לנו דבורים. נראה ששיין וסיילס גם מתחילים ללמוד את ההשלכות הרעות של גידול מריחואנה בארון. הם צעירים, אז אצלם זה עדיין לא גנגסטה-ראפרים קשוחים, הם מתחילים עם דבורים. והיה קצת מטריד הקטע הזה של מיליון דבורים שיוצאות מהקיר, אבל התוצאות- מאוד משעשעות.

ושיין? שולת, כרגיל. אני גם חייב להזכיר את הדיאלוג הקצרצר שלו עם סבא לני מהפרק הקודם:
לני: "אסור שרצח-עם יקרה שוב".
שיין: "זה קרה שוב".
לני: "על מה אתה מדבר?"
שיין: "רצח-עם. ברואנדה, קמבודיה, בוסניה".
לני: "לא, לא, לא. ליהודים. אסור שזה יקרה שוב ליהודים".

ואם כבר הזכרתי את לני, אז אני די שמח שהוא הלך ומקווה שיהיה מיתון (או מה שזה לא היה) עוד הרבה שנים ולא נצטרך לראות אותו שוב. אולי זו חלק מהסיבה שהפרק הזה היה כל כך טוב.

עוד סיבה שהפרק הזה היה מצוין, היא דווקא קצת הפוכה: דמות שדי נעלמה בזמן האחרון ועשתה פה יופי של קאמבק. אני מדבר, כמובן, על אנדי. מאוד אהבתי את כל מה שהיה איתו ועם ריינה וכל שאר המהגרים, וההתלהבות שלו כשהוא ירה למעסיק המרושע שלהם ברגל היתה נהדרת. השיחות שלו עם ריינה היו מקסימות, ובכלל ריינה נראית כמו דמות מאוד חמודה שיכולה להוסיף (המהגר השני נראה קצת תקוע, אבל אולי גם הוא יתרום משהו).

ואחרונה וכל כך חביבה: ננסי. אני שוב חייב להוריד את הכובע בפני מארי לואיז פרקר האלוהית. היא נפלאה מאז תחילת הסדרה, ואחרי שראיתי מלאכים באמריקה היא בכלל אחת השחקניות שאני הכי מעריך, אבל הצורה שבה היא מצליחה לגלם דמות כל כך בזויה כמו ננסי בוטווין ולגרום לי לאהוב את ננסי - זה כבר ראוי לתשואות. והאמת? אחרי הפרק הזה גם הדמות עצמה מתחילה להיראות הרבה יותר טוב. ננסי היתה צריכה לעבור הרבה כדי להתבגר - רק ב-24 שעות האחרונות היא היתה צריכה לאבד את אנדי, לשבור לסיליה את השיניים ולגרור אותה חצי כלואה בתוך חלון המכונית, אבל בסוף היא הבינה. בסצנה יפיפה עם קפטן טיל (שבאה מיד אחרי סצנת ארוחת הערב המשפחתית המצוינת וההילארית) היא מבינה שכבר אי אפשר לסכן פעם אחר פעם את המשפחה בשביל הסמים. צריך להתבגר. הניצוץ הזה שהיה לה בעיניים כשהיא ניסתה לשכנע את גיירמו לתת לה משהו יותר מסתם לנהל חנות ליולדות התחלף בהבנה עייפה שזה מה שהיא צריכה לעשות עכשיו. להיכנס לשגרה. וזה מבאס. ושגרתי. אבל זה מה שטוב למשפחה. ובלי משפחה אי אפשר להזמין ארוחות משפחתיות בפופאייז (אין שם בורגרקינג?).

כמובן, זה היה לפני שהיא גילתה שיש לה חור ענק ברצפה של החדר האחורי בחנות שלה. מה יש בתוך חור הארנב הענקי הזה? וול, ארץ פלאות, אבל... לא, עם בדיוק אותה כמות סמים.

ודבר אחרון בקשר לפתיח: הלכו הקופסאות, והטיקיטאקיז, והגרסאות השונות והמגניבות לשיר המגניב הזה, אבל כבר הספקתי לגמרי להתלהב מהמעבר מסאונד לוויז'ואל, ומהדבר המזדמן שהופך כל פעם לעלה מריחואנה. קודוס להם על זה.

ציון: 9. אבל רק בגלל שלא החלטתי עדיין אם סצנת הגרירה של סיליה היתה קצת גרוטסקית מדי או ממש אדירה. חוץ מזה, שתפסיק באמת לשבת כמו הומלסית (איזה שינוי בשפת גוף היה לה אחרי המשפט הזה. גם אליזבת' פארקינס מעולה).