לפני הכל, אני פשוט אבהיר מההתחלה: אני אוהב פרקי תחילת-עונה באופן כללי, בכל סדרה שהיא. הם קצת מיוחדים כאלו, עם מעין טאץ` קסום כזה. אולי זה הגעגוע לפרקים חדשים באופן כללי, אולי זו ההתרגשות של תחילת עונה, אבל אין על פרקי תחילת עונה. משהו שם תמיד נראה יותר משמעותי, יותר מבודד, יותר מיוחד. זהו.

או.קיי, באפי נגד דרקולה. הדבר הכי משמעותי שיש לי להגיד על הפרק הזה, ויודע כבר מי ששמע את הרצאתה של ליאה בפנטזי-קון, ואני לא יכול להדגיש את זה מספיק: זה פרק ! אין טעם לקחת אותו פשוטו כמשמעו, אין טעם לנסות לחפש בו הרבה הגיון או להתעמק בו יותר מדי. מדובר בפרק קומדיה, סאטירה, אלגוריה, מה שאתם לא רוצים, מלבד פרק דרמטי. כן, בצפיה ראשונה גם אני קראתי בבוז מול המסך "מה זה הדבר האדיוטי הזה??", אבל עם הזמן לומדים לקחת אותו במשקל המתאים לו, ואז הוא נראה טוב, ואפילו טוב מאוד.

אם תחשבו על שאר פרקי פתיחת העונות בבאפי, תראו שהפרק הזה שובר קצת את המסורת. באפי לא מדוכאת קלינית, לא מתמודדת עם סביבה חדשה או עם מאורעות הקליף-האנגר של העונה שעברה, לא מוטרדת או חוששת יותר מדי. הוא פשוט מתחיל לו ככל פרק רגיל שעומד בפני עצמו. אבל, כן יש קישורים לסוף העונה הקודמת ("רסטלס" המדהים), למרות שהם יותר בגדר רקע: מקור כוח הקוטלות, סלייר מול קילר, נו פרנדס, פלשבקים וכמובן "You think you know... what you are... what`s to come. You haven`t even begun", שזה אותו משפט של טארה מסוף רסטלס, רק שהפעם הוא בא מהכיוון השלילי. אלו הדברים הרציניים ביותר בפרק הזה, כשזה למעשה מוביל אותנו לבקשה של באפי מג`יילס לחזור ולהיות הצופה שלה. אגב, הדבר נעשה למטרת תיקוני העוול שעשתה העונה הרביעית, במקרה הזה לג`יילס. לא מגלים לנו משהו חדש על ענייני הקוטלת אחרי כל הבילד-אפ הזה, המתח והמסתורין, מה שלמעשה ממש גורם לי להתחרט על העובדה שבאפי קטלה את דרקולה מבלי שייתן לנו עוד רמז אחד.

החבורה מגובשת לחלוטין (גם זה תיקון לעונה הרביעית), מה שמביא אותי בעקיפין לזאנדר. כאילו לא חידדו מספיק עד עכשיו את תחושת הלוזריות שלו, רגשי הנחיתות לגבי המרתף, העבודה והחברה, ועכשיו עשו ממנו גם man bitch, כהגדרתו. נהדר. בפרק הזה הוא באמת קיבל יותר זמן מסך איכותי (ויצויין לשבח המפגש הראשון שלו ושל ווילו עם דרקולה "ואן, טו, טרי ויקטמס הא הא הא..."), וזה תיקון נוסף.

והיציאות הקטנות והשנונות האלו, שלו ושל באפי, הן שמורידות את הדרמטיות מהפרק וגורמות לנו להסתכל שוב, במבט מפוכח, ולהבין שמדובר בקומדיה עם המון מודעות עצמית והמון אירוניה פנימית, ותצויין בעיקר הסצינה הסופית ("You think I don`t watch your movies? You always come back"). הרי אם היו רוצים באמת להפגיש בין באפי למיתוס האגדי של דרקולה ולשכנע אותנו שזה רציני, היו יכולים בקלות להפוך את הפרק למין פרק אקשן מלא פעלולים, עם אלמנט של סכנה ממשית ואולי איזו מזימה קטלנית, ובטח שלא לקרוא לו "באפי נגד דרקולה". אבל זו ממש לא היתה הכוונה. במקום זה קיבלנו פרק ששם דגש יותר על אווירה אפופה ומסתורית, פסקול מהפנט ומשמעות נסתרת, שלמעשה מכוונים הרבה יותר נמוך ולפחות רצינות.

פרק פתיחת עונה לא שיגרתי, מקורי ונהדר, שגורם לנו פשוט "להשתחל" בחמימות בחזרה אל הסדרה ולדמויות, אחרי רסטלס מלא המשמעויות. התפר בין הרביעית לחמישית שונה ולא שגרתי גם הוא, בהשוואה לשאר העונות, אבל זה מה שעושה אותו מיוחד ומקסים.
וכמובן, איך אפשר שלא להתייחס לסוף הפרק, הנערה המסתורית שצצה לה פתאום בבית סאמרס, שלרגע לא מזוהית ע"י באפי ואז לפתע פתע מתייחסים אליה כאחותה של באפי לכל דבר. מה?!? כנראה שיוסבר בהמשך.



השחקן שמשחק את דרקולה הוא רודולף מרטין, ששיחק ארוכות לצד שרה מישל גלר גם ב"כל ילדיי" כבן זוגה ואהוב ליבה, אנטון, ומן הסתם בגלל עובדה זו נבחר לתפקיד בבאפי. פרוקטציות?! ב"באפי"?!...

ה"כישוף" שווילו משתמשת בו לשם הבערת האש במנגל, "איגניס אינסנטה", הוא אותו אחד מ"סופרסטאר" שאיתו מבעיר זאנדר בטעות ספר כישוף (ג`יילס: "זאנדר, אל תדבר לטינית בפני הספרים").

התיחסויות מיוחדות לעבר: ה"פאני סיפליס" שמזכיר זאנדר היא המחלה בה לקה ב"Pangs", וסימן הנשיכה הוא של אנג`ל (שלפי דרקולה "לא היה ראוי"...) מ-"Graduation",

ויש גם פאשלה קטנה - משהו עם הצלחת של ג`ויס בסוף הארוחה שהופכת באופן מסתורי בפריים אחר לקערת מרק, שבכלל היתה מונחת רחוק יותר על השולחן. מי שבא לו, שיבדוק אם זה נכון...