10. "דוקטור הו" (yes). כמו בשבוע שעבר, גם הפרק הנוכחי היה גאוני, מהנה ומרתק, ואפילו קיבלנו בהופעת אורח את קפטן ג'ק הרקנס הבלתי מנוצח. זה אמנם התחיל כמו עוד פרק שגרתי עם מפלצות לא ברורות ומניעים לא מובנים, אבל ככל שהוא התפתח קיבלנו כל מיני דברים נוספים: המשמעות של דברי הפנים של בו (You Are Not Alone), חזרתו של השעון, אזכורים לרוז, דיאלוגים מרתקים בין הדוקטור לקפטן, צ'אן ת'ו הזוי אחד, וג'ון סים מפתיע אחד. איזה כיף. אחד הדברים שאני אוהב בסדרה היא העובדה, שלצד אירועים מפתיעים מאוד, יש בה גם כמה התפתחויות צפויות (למשל, המאסטר שגונב את הטארדיס), אבל למרות שהן צפויות, הן עשויות בצורה כל כך מענגת, שזה לא משנה לאף אחד.

10. "נזקים" (Damages) ממשיכה להיות מבריקה, הפעם בזכות סצנת המעבר מהעבר להווה, שנעשתה בצורה מרהיבה, אבל לא רק בזכותה. רוב החיבורים בין פרטים שכבר ידענו לפרטים שגילינו רק עכשיו לא היו מפתיעים במיוחד, אבל צורת העשייה שלהם היא זו שעשתה את הפרק לכל כך מוצלח. אהבתי מאוד את הטראגיות שבה נפרדו אלן ודיוויד, קצת לפני שהוא מצא את מותו. העובדה שהסרט בכל זאת מצא את דרכו אל אלן, ושכנראה מקום המחבוא הסודי שלהם לא היה אותה כספת שבה אלן הניחה את התיק, היתה כבר ממש מפתיעה. בפרק הנוכחי גם הבנתי איך יתגברו היוצרים על החשש שקינן בתוכי שאי אפשר לגרום לעונות הבאות להיות מרתקות מספיק אחרי העונה הראשונה המשובחת הזאת.

9. "הנובוריצ'ים" סיימה השבוע עונה בפרק נפלא, שהכיל כמה רגעים קסומים (ווין שר Amazing Grace, למשל). עיקר חוזקה של הסדרה היא היכולת שלה לקחת מצבים מסובכים ולהתיר אותן באיטיות באמצעות החשיבה המהירה והתוכניות המגניבות של ווין. התוכנית הפעם היתה גאונית והיא גם כמעט הצליחה, אלמלא אקדח המים הסורר. מאוד אהבתי את הלחץ שהגיע משלושה כיוונים שונים (ניינה, דייל, פיט), אך דווקא לא מיו, שנותר בצד. סיום הפרק הותיר את המשפחה ללא יכולת לברוח עם הקראוון שלהם, ואת פיט נתון לחסדיו של דייל הלא צפוי. נקודת פתיחה מצוינת לעונה השנייה.

9. "חמישה גברים וחתונה" גורמת אצלי בכל פעם למחשבה שהלוואי שזה לא ייגמר לעולם. גם העונה הזאת (שתיגמר השבוע) וגם הפרק בו אני צופה באותו הרגע. הפרק הנוכחי היה מצוין, גם בזכות אירועים כמו הצילומים והחזרות לחופה (כמו גם המפגש עם הורי שני הצדדים), אבל גם בגלל עלילת המשנה (לילך, הבגידה והפח), וגם בגלל הדברים הקטנים שעושים את הסדרה הזאת לכל כך מצוינת, למשל האהבה של ג'וני - הדמות הכי טובה בטלוויזיה הישראלית - לשלמה ארצי. שלא ייגמר לעולם, כאמור.

9. "עקרות בית נואשות".

8. "על טבעי" ממשיכה להיות מוצלחת, והפרק הנוכחי היה קומי מבדרך כלל. החל מהגילוי על רגל הארנב, המזל שמיטיב עם הגנב, ואחר כך עם סאם, המזל המתהפך של סאם, שנראה כל כך מסכן כשהכל הולך לו הפוך, ובמיוחד בסצנת השריפה ("אבל לא עשיתי כלום!"). הקטע שבו מנסים האחים וינצ'סטר להשתלט על רגל הארנב מול אותו גנב בר מזל היה מלבב ועשוי בצורה מוצלחת ומהנה. אהבתי גם את דמותה של בלה הגנבת שסוחרת בחפצים אפלים, וגם את קו העלילה העונתי הנוסף שנפתח בפרק, קו ה"סאם וינצ'סטר חייב למות". הקטע בסיום שבו דין לא שם לב לכך שבלה עלולה לגנוב לו את כרטיסי הזכייה היה קצת טיפשי, אבל האווירה הכיפית ששררה בשאר הפרק בהחלט פיצתה על כך.



7.5. "אורות ליל שישי". מכירים את הקטע הזה שפרק שנראה טוב לרוב אורכו, מקבל פתאום תפנית מפתיעה ומשאיר לכם טעם רע בפה עד שהורס את כל ההנאה שהיתה קודם? פרק פתיחת העונה השנייה היה כזה - הוא היה טוב ברובו, אם כי היו בו גם דברים קצת מעצבנים, כמו הפתיח רווי ההורמונים - לא שזה רע בעקרון, אבל לא בסדרה הזאת, לא זו הסיבה שנפלתי שדוד לרגליה. חוץ מזה, לא אהבתי את העובדה שהכותבים נפלו לפח הקלישאה השחוקה של "המאמן שמחליף את טיילור הוא מניאק אמיתי וכולם מתגעגעים לאריק". נו, באמת. אי אפשר פשוט להביא מישהו שיהיה בסדר, אבל לא טוב כמו אריק? זה לא יפגע בסיפור עצמו ויהיה יותר אמין. גם ההתנהגות של ג'ולי לאורך הפרק עברה לפעמים את הקצה, לטעמי, אבל כאן אפשר לסלוח לכותבים. למה לסלוח להם? בזכות השיחה ההיא במכונית בין ג'ולי לאריק. מסוג השיחות האלה שבהן נחשפת הגדולה של הסדרה - האמוציות, הכעס, האכזבה ההדדית, האהבה האמיתית, והגילוי של ג'ולי שהיא מפחדת להפוך להורים שלה ובגלל זה היא מתרחקת ממאט - הכל שם בעצמה אדירה. יופי של סצנה. יופי של משחק. ויש גם את הסצנות הקטנות ומחממות הלב, כמו זו בסופרמרקט בין אריק לסבתא סורסן ומאט, וכיף לראות שפתאום אריק נותן עצות למאט ושהוא מרגיש "בעדו". עוד סצינה מחממת לב היתה בפתיחה עם התינוקת שנולדת ואריק מקבל אותה למשפחה. מקסים. הסצנה של באדי גאריטי שמתנפל על בן הזוג של אשתו היתה חזקה מאוד - טעונה, רוויית אמוציות ומשוחקת כל כך טוב. הסדרה במיטבה. עוד רגע גדול בפרק היה הבכי של תמי (איך, איך, איך קוני בריטון לא קיבלה מועמדות לאמי?) שחשה שהיא לא יכולה עוד להחזיק את המשפחה שלה. כמה עצוב שאפילו בחופש שלו אריק נקרא לדגל, ויהיה מעניין לראות אם יהיו לכך השלכות לעתיד על יחסי בני הזוג הכי מוצלחים בטלוויזיה. גם השינוי שליילה עוברת עם ההתקרבות לדת מעניין, והפגישה שלה עם ריגינס חשפה את הניגוד והריחוק ביניהם היום, רק שנה אחרי שהם מצאו עצמם מתחברים האחד לשניה. החיבור של לאנדרי וקיירה מעניין, ויפה היה לראות איך הוא מתעסק בלחשוב איך ומתי להתחיל איתה בזמן שהיא רק מחפשת את חברתו וקרבתו. הגיוני ועשוי יפה. אבל אחרי כל הדברים הטובים בא הקטע לפני הסוף - לאנדרי והמוות, ומפרק מוצלח של FNL קיבלנו פתאום פארודיה על סרטי האחים כהן. הסיפור הזה מרגיש כמו "הנחתה" של מפיקי הרשת. כמו ניסיון זול למשוך קהל וליצור עלילה מותחת, רק שעלילה כזו מנוגדת לרוח הסדרה ומכרסמת בתכונה הטובה ביותר של הסדרה - הריאליזם שלה. אני אופתע מאוד אם קו העלילה הזה יצליח להימנע מליפול לקלישאות רגילות וצפויות. מנגד, לפחות סיום הפרק היה קצת יותר מעודד - סצינה מקסימה על רקע המוסיקה היפהפיה (איתן גשם).

6. שש. כוכב נולד שש. אני לא יודע למה בדיוק, אבל גם אני נאלץ להצטרף לכל אותם מבקרים שמרגישים שהעונה הזאת מגיעה "מוקדם מדי". לקראת עונות קודמות הייתי מגיע נרעש ונרגש, לא מצליח להירגע מהציפייה. הפעם - לא רק שלא נרשמה שום התרגשות, הרגשתי שבמשך חלק ניכר מהצפייה בשני פרקי האודישנים הראשונים, שאלו דברים שכבר ראיתי בעבר. שוב הפסיכים שבאו לעשות קטעים, שוב הזייפנים שחושבים שהם שרים הכי טוב בעולם, שוב מרגול וצביקה הדר שרים יחד עם הנבחן התורן. אבל למרות זה, הנה אנחנו ביום ראשון בצהריים, והדבר שאני הכי מחכה לו היום זה פרק האודישנים הבא שישודר הערב. אז אולי הכל סבבה, בעצם.

5. "כוונות טובות" עלתה השבוע. אני אהיה צפוי-משהו ואגיד שבאמת ניכר שהיו פה כוונות טובות: בראיון בגיליון רייטינג האחרון היה כתוב שמדובר בסדרה עם כמה וכמה דמויות, שלכל אחת מהן ניתן פוקוס לא קטן, וכך נוצרו כמה וכמה סיפורים מקבילים, מה שהופך את הסדרה לעמוקה יותר. כעיקרון, זה נכון. הנקודה החשובה בכל הסיפור הזה היא איך מבצעים את הרעיון הזה, ועל פי פרק הפתיחה - התוצאה לא מספיק טובה. ריבוי הדמויות יוצר עומס מיותר, כשחלק מהדברים לא ממש ברורים, ואף אחת מהדמויות לא מצליחה למצוא את מקומה הראוי. פה ושם היו גם רגעים נחמדים, כמובן, כמו הסצנה בבית האבות והעובדה שהאמא שלה לא באמת כל כך סנילית ומבולבלת, אבל ההרגשה הכללית עמה יצאתי מהצפייה בפרק הזה היתה שצפיתי בסיפור שלא מוגש לצופה בצורה מספיק קוהרנטית. חבל, אבל יש מצב שהעניין הזה ישתפר בפרקים מתקדמים יותר.

3. המיתוג מחדש של קשת ל"על קצות האצבעות" יצר את אחד הרגעים הכי דביליים של השבוע - האבא של "הבת התמימה" מנסה "להזהיר" את הצופים, שזה הרגע גמרו ליהנות מ"כוכב נולד 6", לבל יראו או יקליטו את צילומי העירום של הבת שלו. פשוט פאתטי.

2. "וידוייה הסודיים של זונת צמרת" היא דוגמא קלאסית בעיני לסדרה שעשתה רעש רק בגלל הנושא שלה (שזה, אם לא הבנתם, זנות), כי חוץ מפרובוקציה באמת שמעולם לא היה הרבה בסדרה הזו, ופרק הסיום - כמו שפרק סיום טוב צריך להיות (באופן יחסי) - מראה את כל החסרונות של העונה בצורה הכי טובה, כשהבולט ביותר הוא חוסר היכולת לספר, פשוט מאוד, סיפור. הפרק אמנם נמשך רק כ-20 דקות אבל משום מה הכותבים החליטו שהם מוכרחים לדחוס במהלכו תקופה של ארבעה שבועות בערך, ואת כל זה הם עשו במהלך 5 דקות. דקה אחת הדמות ה"אמריקאית" (הם יכלו למצוא שחקן עם מבטא אמריקאי גרוע יותר?!) מזמינה את בל לארבעה שבועות בסקוטלנד, כשנייה לאחר מכן היא כבר נמצאת בסקוטלנד תקופה כלשהי (לקח לי יותר זמן להבין שהם עשו את המעבר בזמן לסקוטלנד, מאשר שהקטע נמשך), ומיד בסצנה הבאה האמריקאי מתייחס אליה בצורה לא יפה, והופ - הנה היא כבר שוב בלונדון. ולמרות שזו היתה סדרת האירועים שהראתה בצורה הקיצונית ביותר את הבעיה הסיפורית, אפשר לראות בעיות נוספות במהלך כל הפרק, כמו הניסיון לרקוד על 20 עוגות במהלך הפרק, ואם במהלך העונה כולה היתה התייחסות מעטה לדמויות משנה וכל הבמה ניתנה לעסקי הזנות המטושטשים (ליטרלי - מה הקטע עם האיכות הנוראית של הוידאו?), אז כאן הכותבים ניסו גם להתייחס להורים של האנה וכיצד הם מתייחסים אליה, וגם למערכת היחסים הלא-כל-כך-מעניינת שלה עם בן, וכמובן תוך כדי גם לתת את רוב הבמה, שוב, לעסקי הזנות. ואם גם ככה הסדרה הזאת היא אחת הגרועות שראיתי, אז כדי לקחת גם את אלמנט ההפתעה - התקציר של הפרק גילה בדיוק מה קורה בסצנות האחרונות של הפרק, כך שלא היה שום מקום במהלך הפרק לחשוב איך זה יסתיים (ג'וני).


בשולי הממיר
"המשרד" פתחה עונה השבוע. התייחסות לכך תגיע רק בשבוע הבא, כי במקור מדובר בפרק כפול ששודר ברצף.

בצירוף מקרים חמוד למדי, החולה השבועי ב"האוס" היה לא אחר מאשר סטיב וולנטיין, נייג'ל מ"ג'ורדן" שנפתחה באותו ערב באותו ערוץ.