האוס מאמין בהיגיון מעל לכל דבר אחר. לא במשמעות, לא בצירופי מקרים. לא באמת. האוס מאמין בכוח התבונה, ביכולתו להיחלץ מכל בעיה, לפתור כל תעלומה באמצעות מוחו.

העונה הרביעית של האוס היתה, לטעמי, השלמה והמורכבת מכולן. אחרי שלמדנו שכולם משקרים, שסקס מניע את העולם ושהכול הגיוני, הגיע הזמן ליישם את הידיעה הזו. האוס החליט שהוא זקוק לשינוי, דף חדש. ודף חדש נפתח.

כשהסתיים הפרק השבועי לא האמנתי לרגע שהעונה היתה בת 16 פרקים בלבד. רק לפני 16 פרקים התוודענו לאמבר, 13, קאטנר וטאוב, וכבר אנחנו יודעים עליהם יותר משידענו - או רצינו לדעת - על צ'ייס, קמרון ופורמן. זה לא שאנחנו יודעים יותר על חייהם הפרטיים, או שאנחנו יכולים לצפות את הפעולות שלהם, אלא שהחבורה הנוכחית לא משמשת רק ככלי כדי להביא לפתרון התעלומה על ידי האוס. אלו דמויות עגולות ולא בהכרח עקביות בפני עצמם.

בשבוע שעבר הימרתי שהפרק של השבוע יהיה פחות טוב. ההימור התבסס על החשש שמה שיעלה מנבירה בזכרונו של האוס הוא סיפור מורכב על פגישה בגלל התסמין, שהעלייה על האוטובוס היתה בעלת משמעות וסיבה, ושיהיה סוף טוב והכל יהיה שמח. בפועל, הכל היה מקרי להכעיס. האוס הלך לשתות. וילסון לא היה בבית אז אמבר באה במקומו. האוס, העקשן הארור הזה, עלה על האוטובוס לבדו, ואמבר הלכה אחריו. במקרה היא היתה חולה בשפעת. במקרה היא לקחה כדור. במקרה הפגיעה שיתקה את הכליות שלה. במקרה.

ואחרי עונה שלמה בה האוס מנותק מהחולים, משתמש בהם ככלי לימוד, מקריב אותם על מנת למיין, לסנן ולנפות את המועמדים, האוס צריך לרפא את אמבר. הוא צריך לרפא בשביל גאולתו. הוא הסיבה שהיא היתה על האוטובוס. הוא מבין את זה לפני שהוא יודע. בסופו של דבר, כשזה מגיע לזה, האוס (וגם וילסון) מעמיד את אמבר לפני עצמו. הוא יסכן את חייו כדי להבטיח את חייה של אמבר, וכך אולי וילסון יוכל לסלוח לו. המסע בתוך ראשו של האוס ממשיך, ואנו מגלים את התשובה. את התשובה, אבל לא את הפתרון. כזו שטות, אבל אין פיתרון. אמבר תמות. למעשה היא כבר מתה.



שני רגעים חזקים היו בפרק: בראשון, וילסון נאחז בחייה של אמבר בכל מחיר. הוא מוכן להקפיא אותה, להקפיא אותה עוד ולהקריב את האוס, רק שתחיה. בטלוויזיה זה עובד בדרך כלל, אבל לא כאן, לא עבור אמבר ווילסון. בשני, אמבר מבינה שהיא עומדת למות, בתוך שעות. האימה הטהורה שמופיעה בעיניה גורמת לי להתכווץ במקומי.

ובסיומו של הפרק - ושל העונה - 13 מגלה שכן, היא חולה, ובטח מתחרטת על הרגע שבו ביצעה את הבדיקה. עדיף לא לדעת, זה בטוח. פורמן, צ'ייס וקמרון נפגשים, אולי הם חברים, אולי סתם זקוקים זה לחברתו של זה. טאוב עושה את הצפוי ביותר, הולך הביתה לאשתו, להפגין את אהבתו, וקאטנר עושה את הכי פחות צפוי: ממש כלום, אחרי שהוא מתעמת עם עובדת היותו בן-תמותה, פשוט כי הוא מתמודד עם הרעיון הזה מדי יום.

והאוס מתעורר אל תוך הכאב, הייאוש והשנאה העצמית שהיא חייו, רק כדי להמשיך ולחיות, ציוויה של אמבר. איך יצליח להתמודד עם הכאב ללא וילסון? והאם בכלל ירצה?

ציון: 10.