כאדם שחושב שבכל תחרות אפשר לגלות עניין אם מכירים מספיק את המתחרים, שמתעניין באנשים, שסף הסבלנות שלו לשעמום הוא די גבוה, ושהשאלה כיצד אנשים יתנהגו כאשר יציבו אותם בסיטואציות מסוימות, תמיד עניינה אותו, אני לפעמים מתפלאת על כך שלמרות כל זאת אני לא ממש אוהבת תוכניות ריאליטי.

הסיבה העיקרית לאי חיבתי לז'אנר נעוצה כמובן בעובדה שה"מציאות" בתוכניות הריאליטי, היא מציאות ערוכה, ולעומת סדרות, או סרטים, שבהם ברור לי שהתוצאה שלפני היא הסיפור כולו, קשה לי לדעת עד כמה התוצאה שאני מקבלת בתוכניות ריאליטי קרובה לסיפור כולו.

אני מודה שהקושי הזה שלי אינו שמור לז'אנר הריאליטי בלבד, אלא לכל סוג של תוכנית או יצירה שמתיימר להביא את כל האמת אפילו שאינו יכול לעשות זאת (חדשות, סרטי תעודה, ביוגרפיות וכד'). אבל בתוכניות הריאליטי קשה לי עם התופעה הזו אפילו יותר, משתי סיבות:

א. הפגיעה במשתתפי התוכנית: מי מאתנו לא שמע על טענות של משתתפים על עריכה מגמתית שמוציאה אותם רע? על טענות שהם אמרו ועשו דברים שהוצאו מהקשרם? לי אישית קשה עם הרעיון שהבידור שלי יתבסס על חשבון פגיעה באנשים אמיתיים.

ב. העלבון לצופים: כשנראה שהעריכה מעודדת התנהגויות מסוימות ונותנת להן יותר זמן מסך, או משווקת את התוכנית על פי קריטריונים מסוימים שגורמים לי לתהות למה הם חושבים שדווקא זה מה שהאנשים רוצים לצפות בו, אני מוצאת שאם זה מה שהם חושבים עלי כצופה, זה קצת מעליב.

אבל כמובן שאי אפשר להכליל, ותחום הריאליטי כולל מגוון לא קטן של תוכניות שבחלקן סוגיית המרחק מהמציאות רלוונטית מאוד לשיפוט שלי כצופה, ובחלקן היא לא ממש משנה. חשבתי שהיה יכול להיות מעניין לשבת ולעשות מיון של תוכניות הריאליטי לסוגיהן, ולהתעמק במה שאני אוהבת ולא אוהבת בהן, אבל מכיוון שהדבר דורש יותר עומק מזה שניחנתי בו, החלטתי להסתפק בסקירה רדודה של תוכניות הריאליטי ולהוציא גם אני דברים מהקשרם.

כוכב נולד
ריאליטי שאני בסך הכול די מחבבת ושאין צורך להכביר עליו מילים כי לכולכם ודאי יצא לצפות בו מתישהו. זו תוכנית רצינית מאוד שעוסקת בסוגיות רציניות שקישקשתא וחבריו כבר סיכמו בשירת:
"אני שר - מה פתאום? אני מוכשר - מה פתאום?"

רוקדים עם כוכבים
עוד תוכנית שעיקר מטרתה היא לבדר את הצופים, ולאמלל ידוענים על רחבת הריקודים, או כמו שאמרו פעם ב"ציפיטפוט":
"מה עושה דחליל די רגיל, כשנמאס לו לעמוד והוא רוצה לרקוד?"

אמא מחליפה
תוכנית שמנסה לעסוק בשאלה "האם אמא יש רק אחת?" או שאולי עדיף בכלל שהיתה לנו אמא אחרת. כדי לענות על זה, היא כופה על כל בני הבית החלפה של האמא למשך כשבוע ולי לא נותר אלא לצטט את מוני במבטא הולם:
"אבוי זה אבוכ ואבוכ זה אבוי?" (זהו זה, סרט ערבי)

המירוץ למיליון / סוף הדרך
תחרות זוגות על הפרס הגדול, ההדחות מתבצעות על פי הניצחונות במרוץ, ולא על פי מיני אסטרטגיות, ולפחות ברמת הרעיון, אלה תוכניות שמעודדות את יכולת שיתוף הפעולה עם האחר ולא את התחמון ועל כך הן זוכות בחיבתי ובזמזום השיר הבא מתוך "רגע עם דודלי":
"זה נחמד זה נעים, זה בעצם די עוזר, לעשות דברים ביחד עם מישהו אחר"

הישרדות
אף על פי שגם התוכנית הזו וגם הקודמת עוסקות במשימות שטח, ויכולות להכיל מיני משימות שאין בהן הרבה יותר מאשר התעללות במשתתפים (כמו אכילת כל מיני דברים שפח האשפה יפה להם, וכאשר אני נזכרת לפעמים בחרטה של ארז טל על האגו טריפ שהיה לו שהביא אותו פעם לגרום למישהו לנשוך מדוזה, בשידור רדיופוני חי, אני יכולה רק להתגעגע לימים שבהם דבר כזה נחשב למשהו מעורר חרטה) הרי שברעיון שלהן, אני מוצאת את "הישרדות" מעודדת את ההפך הגמור מ"המירוץ למיליון" - את הרעיון של כל אדם לעצמו. כי ב"הישרדות" מוציאים את האדם כולו מהקשרו, מציבים אותו על אי ומארגנים לו סיטואציות שיכולות בעיקר לעודד אותו להוציא מעצמו דברים רעים. וזה עוד לפני שהגענו בכלל לשאלת העריכה המגמתית, והמרחק מהסיפור כולו, אני לא אגיד שזה לא מעניין, או שזה רדוד, כפי ששמעתי אומרים בביקורת אחרות, כי אני חושבת שזה יכול להיות מעניין כמו כל ניסוי פסיכולוגי שהוא, הבעיה שלי היא שאני לא חושבת שלמישהו יש את הזכות לערוך ניסויים פסיכולוגיים כאלה באנשים אחרים, גם אם הם מסכימים לזה או רוצים בזה.



זה אולי לא הוגן מבחינתי לשפוט כי אני לא ממש צופה בתוכנית (פעם צפיתי בכמה פרקים מהעונה הראשונה של הגרסה האמריקנית, אבל זה לא "תפס" אותי) ואת עיקר היכרותי עם התוכנית אני מכירה ממה שכותבים עליה, ומראיונות בתקשורת עם פליטיה. אבל אם יש דבר מה שהבנתי, זה שברור שכנראה רוב האנשים שמגיעים אליה לא ממש יכולים לנצח בה, והם יכולים להתנחם בעיקר בפרסום ובחשיפה שלה הם זוכים במהלך שידורה, ואולי זה גם הפרס העיקרי מבחינתם והסיבה לרצונם להשתתף. אני ממש יכולה לשמוע באוזני רוחי את ההפקה אומרת להם את המשפט האלמותי מתהילה:
You want fame? well fame costs, and right here is where you start to pay in sweat!

המטבח
הגרסה הישראלית ל"מטבחי הגיהינום" מניחה שברור לנו שהמטבח הוא גיהינום ולא צריך את הסיומת (ככה לפחות היא מנסה לשווק את עצמה למרות שיש בה יותר תוכן ממה שאליו הקדימונים מכוונים). כאן אני חייבת לצטט את יקיר הכותבת, הלא הוא מייסון מ"סנטה ברברה", שהיה הראשון להבין שהמטבח הוא ההיפך מגן העדן כפי שיעיד המשפט אותו אמר כשהתעורר עם חמרמורת חריפה:
I must have died and gone to... the kitchen

קרב סכינים
עוד תוכנית של תחרויות בשלנים, אבל כאן דווקא לא מנסים למכור את המטבח כגיהינום, למרות השם הקרבי משהו, ועל זה כבר מזמן נאמר ב"רגע עם דודלי":
"הסכין איננו רע, הוא לא רשע הוא לא נורא, אך הוא חד אז זה סימן שהסכין הוא מסוכן"

סופר נני / משפחה חורגת
שתי תוכניות שבאות לחנך משפחות איך לשמור על כספם ועל הילדים שלהם טוב יותר, וכמאמנים דגולים הייתי מצפה מהם שידעו גם לחנך את העורכים ואת עורכי הקדימונים שלא להוציא קטעים מהתוכנית מהקשרם ולהפוך את גיבורי תוכניתם למפלצות בפרומואים, במיוחד כשמדובר לא פעם בילדים קטנים, שלא ממש יכולים להבין את החשיפה שהם נחשפים בה. אבל כנראה גם ידיהן של מאמנינו קשורות ולכן כל מה שהם יכולים לעשות זה רק ללמד אותנו ש:
"זה לא יפה, זה לא נאה וככה לא עושים בכלל, אם לא ידעת לא שמעת אז תשאל"

ונסיים בטאץ' עליז
מכיוון שלא נמניתי עם צופיה של התוכנית הזו, אני לא יכולה לומר לכם עליה הרבה יותר מהאופן שבו היא שווקה - חמישה גברים גאים שמעצבים ומשנים את חייו של סטרייט (לפחות בעונות הראשונות). את העובדה שיש לנו מה ללמוד מהקהילה הפנמנו כמובן כבר בילדותנו בציפיטפוט שנאמר:
"יש לנו סיפורים עוד ועוד, כן זו חבורתנו, היא עליזה מאוד!"