הרבה ציפיות היו לי מהפרק הזה. בכל זאת, לא בכל יום סדרה שיקרה ללבי עושה מחווה לסרט שיקר ללבי, (וזהו בהחלט סרט שראוי למחווה), כמו "הנסיכה הקסומה". ככה לפחות הציגו את הפרק לפני שידורו.

אך כגודל הציפיות כן גודל האכזבה. אוקיי, לא בדיוק, אבל היה די מאכזב בסך הכל. בעיה מרכזית מאד בפרק לא קשורה בכלל בכותבים אלא ב-NBC, ששידרה את הפרק לגמרי מחוץ לסדר והציגה אותו כ-"The Finale". התוצאה? הצופה הממוצע, שאינו מודע לנעשה מאחורי הקלעים נותר מבולבל לחלוטין - פתאום ד"ר קלסו צץ לו משום מקום, ומתפקד כמנהל לכל דבר ועניין כאילו לא נטש את בית החולים לפני שני פרקים, וסיום הפרק לא הרגיש במאומה כמו סיום הולם - לא לעונה ולא לסדרה (אם כי סיום הולם למדי לפרק).

בעיה בולטת אחרת - הציגו את הפרק כמחווה ל"הנסיכה הקסומה", אבל בפועל למעט העובדה שהפרק נבנה סביב קוקס שמספר סיפור אגדה לבנו, ושורה אחת מוצלחת ("My Name is Percival Cox"...), הפרק לא התייחס לסרט באופן ספציפי אלא ל"אגדות" ככלל. לא שזה רע בהכרח, אבל ההצגה של הפרק כ"מחווה לסרט" לא הייתה במקום, ופגעה בהנאה מהצפייה בו.

בעיות בולטות נוספות בפרק - בעיית ההמשכיות (כן, שוב היא - איך זה שג'יי די אומר במקום אחד ש"רק לפני חודש התנשק עם אליוט", ובמקום אחר אומר ש"לפני מספר חודשים התנשקנו"? פשוט מביך), סיפור האגדה עצמו לא היה מספיק מעניין, הפרק עצמו אמנם העלה כמה צחקוקים רמים, אבל לא היה מספיק מצחיק באופן כללי, העיסוק בג'יי די ואליוט כבר יצא מכל החורים, "טרלה" אולי היה נחמד כרעיון, אבל זה לא משהו שיכול להחזיק פרק שלם ונמאס די מהר, ובעייתי במיוחד היה הקטע עם הדיאגנוזה שהיה שקוף מאד ולא מתוחכם מספיק בכדי לעניין.

מנגד, היו גם הרבה דברים טובים בפרק - הרעיון הבסיסי של סיפור אגדה מפי ד"ר קוקס, בחירת הדמויות (השרת כענק, טד כגיבן, קלסו בתור האיש הרע, ג'יי די כשוטה הכפר), הבדיחות על חשבון ג'יי די (המרכיב הסודי של השיער שלו - ענק! וכמובן, "שלום נסיכה... נסיכה" המתבקש). חוץ מזה, אהבתי את מפלצת העשן (מחווה ל"אבודים" ולמעבר ל-ABC?), התמודדות הדמויות עם השטויות של טוד, המשך ה-Fairy Todd (גאוני), ולמרות שעניין הדיאגנוזה כשלעצמו היה משעמם, אהבתי את הרעיון של "טבעת הזהב" כאגדה והקשר שלה למציאות. עוד רגע מאד מוצלח היה המעבר הויזואלי בין הבקתה לבית החולים בשתי שניות שהיה עשוי ממש מבריק.

ד"ר קוקס היה במיטבו בפרק הזה ("כי בסוף... טוב, שניהם אדיוטים"), ובמיוחד ג'ון סי מקגינלי, שהאינטראקציה שלו עם ג'ק הייתה נפלאה לאורך כל הפרק ואפשר היה לראות כמה הוא אוהב את הבן שלו באופן מקסים (בכלל, ג'ק הוא אולי הילד הכי מתוק וחמוד שראיתי בטלוויזיה אי פעם, והנוכחות שלו העלתה את רמת החיבה שלי לפרק). גם האינטראקציה שלו עם ג'ורדן הייתה מעולה. אהבתי את זה שג'ורדן חיכתה בחוץ והקשיבה לסיפור, ואהבתי את המשפט האחרון של קוקס (חבל רק שהוא אמר אותו כמעט בלחש, כך שלא שמעתי בפעם הראשונה), שהצביע על ההבדל בין סיפור אגדה לבין המציאות הקשה והכואבת, וזה בהחלט היה רקע "סקרבס" ראוי.

בסה"כ אכזבה לאור הציפיות, למרות שאילולא הדרך שבה הוצג ושווק הפרק, סביר להניח שניתן היה לראות בו כפרק חביב. ציון: 6.