10. "Pushing Daisies". אחרי ארבעה פרקים ניתן לקבוע בצורה מוחלטת: זו הסדרה החדשה הטובה ביותר העונה. שני פרקי הפתיחה היו כמעט מושלמים, לטעמי. השלישי טיפה נפל מהם, אבל עדיין שמר על רמה גבוהה. והנוכחי חזר לרמה של שני הראשונים. הסיפור המרכזי היה מתוחכם, ולפרקים אף מרגש, הפרק הכיל כמה סצנות מאוד משעשעות - הציפור המתה, הסנאי והמטוס המתרסק, וסוף סוף שמענו את אודרי מ"חנות קטנה ומטריפה" פוצחת בשיר (סצנה קצרה, אבל כל כך מקסימה). אין לי בעיה עם העובדה שרואים שזו לא ציפור אמיתית שעפה שם מעל למכונית הנוסעת, או שאין שום סיכוי שהנוף הזה קיים במציאות - זה רק מוסיף לאווירה הקסומה של הפרק והסדרה. הדיאלוגים בכל פרק שנונים ומהנים, ואפילו קיבלנו - בתחילת הפרק - סוג של הסבר לשאלה שהועלתה פה לא מזמן: "איך זה שדיגבי ונד לא נגעו זה בזה אחרי מותו של הכלב?"

10. "אבודים".

9. "עקרות בית נואשות".

8.5. "דוקטור הו". אחרי הפרק המטופש של השבוע שעבר, היה הפרק הנוכחי טוב מאוד. קודם כל, בגלל הרעיון שלו - יצור חי בתוך השמש שיוצא לנקום בקפטן הספינה ש"פצעה" אותו (והמשפט " Burn With Me" יכול מבחינתי להיכנס לרשימת המשפטים הקלאסיים בסדרה). שנית, בגלל הצורה המשעשעת שבה מרת'ה וריילי פותרים את החידות (אלביס מול הביטלס, הצבע האהוב והחידה המתמטית). אבל בפרק היו עוד שני רגעים חזקים: האחד, מרת'ה נסחפת לעבר השמש, כשהדוקטור, כף ידו על החלון, מנסה להגיד לה שהוא יציל אותה, אבל לשניהם קשה להאמין בזה באמת (אם כי, כצופים ותיקים של הדוקטור, די ברור לנו שהעסק יסתיים בשלום). הרגע השני הוא הרגע בו מקריבה הקפטן את עצמה כדי להציל את השאר, מכפרת על חטאיה. אגב, לפרק קראו "42" בגלל הזמן שנותר להם עד ה"מפגש" עם השמש, ורובו ככולו התנהל בסוג של זמן אמיתי, כאילו היה "24". אחלה פרק.



8. תגידו מה שתגידו, אני אוהב את "רובין הוד". שמעתי כמה מהטענות על הסדרה ואני מסכים עם חלקן, אבל גם כך, רוב הפרקים הם פשוט כיף אחד גדול. הפרק של השבוע היה מוצלח במיוחד עם המחלה של השליח שרצה למסור פרטים חשובים על חזרתו של המלך; מטילדה, רופאת האליל, שטיפלה בו והפכה אותו למשוגע; ואז הפיכתה למכשפה ע"י השריף כדי להוציא אותה להורג. כמובן שאנשיו של רובין הוד מצילים אותה מגזר הדין המזעזע - באירוע שהוא המחשה לאחת הטענות כלפי הסדרה - אבל סצנת החילוץ הפעם היתה מתוחכמת ומגניבה. הפרק עבד גם במישור נוסף, זה בו גילה סוף סוף רובין שיש בקרבו בוגד. סצנת החשיפה, והדברים שאמר רובין לאלן אחרי שחשף אותו, היו חזקים ומצוינים. ואין לי בעיה אם זו תהיה הפעם האחרונה שנראה את אלן בסדרה (למרות שאני ממש לא חושב שזה מה שיקרה)

7. כמה מילים על "הישרדות" (גם העונה ה-15 בסין, וגם העונה הישראלית הראשונה). נתחיל עם מרינה ונעמה. אני מוכרח לציין שגם המשימה של אמש היתה מאוד מוצלחת, ולמרות בעיות העריכה הרגילות, היו שם שני אירועים (קשה להגיד רגעים, כי כל רגע כזה נמשך שעות) מאוד מוצלחים. הראשון: הנפילה של מרינה, שהביאה גם את נעמה לדמעות. אפשר היה לראות שהבכי הזה (של נעמה, להבדיל מזה של מרינה) הגיע ממקום מאוד אמיתי, וזה היה מאוד מרגש. השני: המאמץ האדיר שהשקיעה נעמה, שנתנה את כל מה שיש לה, באמת, כדי להצליח באתגר הזה. ואחרי שנתנה את כל מה שיש לה, נתנה גם את מה שלא היה לה. ואז הסתובב לו הגלגל, ומרינה, שעד אותו רגע היתה עסוקה בבכי בגלל ההפסד שלה, מתחילה לבכות לנוכח התצוגה המרשימה של נעמה. גם הרגע הזה היה מרגש. לגבי העונה בסין, אני מוכרח לציין שזו העונה הראשונה של "הישרדות" בה אני צופה מתחילתה ועד סופה. והאמת? היה אחלה. העונה שמרה על מתח בריא לכל אורכה, הכילה כמה רגעים מצוינים, וצפיתי בה בשקיקה עד הרגע האחרון של פרק האיחוד. אפילו מי שזכה, היה ראוי לזכות. מצוין.

6. באופן מפתיע, אני ממשיך ליהנות מ"רמזור". אני חושב שסוף סוף יש לנו פה סיטקום ישראלי מקורי, שהוא לא נמוך ("שמש"), צעקני ("החיים זה לא הכל") או נלעג ("משפחת עזאני"). שיחת ה"מפריע לי" היתה כתובה, ערוכה ומבוצעת בצורה גאונית (כן, גאונית), ושאר העלילות של הפרק (לצום ביום החתונה, עוז ההומו שנוגע, הכתבה בפנאי פלוס, הסדק באגן והזקן שצוחק על חפר) היו טובות ועשויות בצורה מוצלחת. בינתיים אני ממש מרוצה מהסדרה הזאת.

4. "אבידות ומציאות" הסתיימה השבוע בפרק שאפילו לא הצליח לשמור על הרמה הבינונית של שאר העונה, כלומר, הוא היה פחות טוב - משמעותית - מהפרקים שקדמו לו. כל הקטע עם הירושה של האב היה משעמם. גם המפגש עם יהלי ואלכס. וגם זה בין מיה לפנינה. למזלי, צפיתי ברגעים הללו באמצעות המקס, כך שראיתי הכל במהירות כפולה. זה לא עזר. השתעממתי קשות. בכלל, עזבו את השעמום. כל הקטע הזה שנוקי מתנהגת אל אלכס בצורה יפה (ועוד מאוחר יותר אנחנו מגלים שהם עומדים להתחתן) הוא - מה לעשות? - לא אמין, לא הגיוני וטיפשי ברמות שאני לא מסוגל להסביר. כנ"ל ההפי-אנד המעצבן של הבנות עם המאהבת של אביהן. שני עניינים חיוביים בכל זאת: א. הסיפור עם הסבתא של יהלי היה חמוד. ב. הסצנה שבה מיכלי מגיעה לשבעה, מספרת שהיא וברי נפרדו, ואז מטיחה דברים נוראיים בתמרה, היתה הסצנה החזקה בפרק ואולי בסדרה כולה. זה לא עזר לרמה הכללית של הפרק, שרובו היה, כאמור, משעמם, וחלקו היה אפילו לא הגיוני.

3. "שושלת טיודור". אני מצטער, אבל הצלחתי לשרוד שניים וחצי פרקים, לפני שהשעמום גבר עליי והחלטתי לנטוש. אולי זה אני (כנראה שזה אני), אבל אני פשוט לא מצליח ליהנות מדרמות תקופתיות. גם את "רומא" נטשתי באמצע (אחרי עונה שלמה שדווקא כן ראיתי, אבל לא נהניתי מרובה), ול"טיודור" אני לא בטוח שאתן צ'אנסים נוספים. הדברים האלה פשוט משעממים אותי, ועם כל ההערכה לשחזור התקופתי המהמם ביופיו (באמת), העלילה לא מספיק מושכת אותי, למרות שפה ושם היו כמה סצנות טובות.



2. "אמריקן איידול". זה כבר שבוע שני ברציפות שבו כל הביצועים (אולי למעט אחד) מרדימים אותי. הביצועים מתקתקים מדי, העיבודים חסרי מעוף, בחירת השירים מקוממת, והעובדה שמדובר בבחירת שירים מתוך מבצע / מעבד מוזיקלי / מלחין אחד ויחיד, הופכת את כל העסק למייגע, בין אם זה מריה קארי, אנדרו לויד וובר או איך שלא קוראים לו שהיה בתוכנית האחרונה (וכן, אני יודע מי זה, ואני מכיר כמה משיריו). איזו עונה איומה (ואני אומר "עונה", כי היא היחידה בינתיים שאני משתדל לעקוב אחריה. תגידו, זה תמיד היה ככה ב"איידול"?)