סיכום ביניים: אחרי חמישים ומשהו ימים, נותרו במשחק ארבעה שורדים שמנמנים ומפוטמים: נעמה, אם השנה, חמושה בסיליקון; מרינה, מפסידנית בכבוד, חמושה בטוסיק. דן, תחמן וטוב לו, חמוש בלשון עורכת-דין; ונועם, אליל יווני, חמוש בטנגה. הארבעה נמצאים בריאליטי בו הם מעמידים פנים שהם מנסים לשרוד בתנאים קשים, תוך שהם מתחרים במשימות מטופשות ומעיפים את מי שאומרים להם, אחרי שהם אומרים למצלמה את מה שאומרים להם. מתוכם, רק אחד יעוף היום. אחד, מתוך שניים בלבד ללא חסינות. כי ככה עושים את זה בהפקה הישראלית: אתגר אחד בו דן יכול להצטיין, ואז עוד אחד למרינה (המעצבנת הזו, לא לוקחת את שנותנים לה לכף היד). עוד על האי: תרנגולת ישישה בשם קוריצה, מאות מפיקים, צלמים, מאפרים, טבחים, מאמני כושר וקוסמטיקאיות.

הפרק מתחיל עם נעמה המקשקשת על כך שהיא העניקה לדן את שרשרת החסינות. ראינו כבר שכנראה שלא היא היתה מנצחת, אלא נועם, אבל אין ספק שדן מנו צריך להודות לה על שעזרה לו לעשות את הדבר שהשתוקק לו יותר מכל: לנצח את נועם. כל הויכוח הזה, הצעקות של דן, הרגע הקטן ביותר שלו במשחק כולו.

השורדים מקבלים אי-מייל, ומיד לאחר מכן מכתבים מהבית. במקבילה האמריקאית בערך בשלב הזה, מגיעות המשפחות של השורדים, כפרס באתגר. פה לא צריך לעשות כלום בשביל זה. לא מנסים אפילו לשים את זה בקונטקסט של המשחק, אלא פשוט מניחים את הטריגר לדמעות מול העיניים שלהם, ומפעילים את המצלמה.

נעמה מייבבת, מרינה מקבלת מסר לתת בראש, דן מזייף דמעות ונועם נשאר בובת שעווה בלי אישיות. האמת היא שזה החלק המעניין אצל השורדים, הגורמים למוטיבציה: לנעמה יש את בנה, לדן את הכבוד, למרינה את יצר התחרותיות שהיא צריכה לספק, ונועם רוצה להוכיח לאבא שלו שאפשר להיות טמבל ולנצח.

דן נשאר במחנה, והשלושה האחרים הולכים להם לאתגר. את דן מנטרלים מראש, שלא יתחיל לצעוק שם באמצע, מה שיגרום למרינה לפרוץ בבכי ולנעמה לעזוב את הכל ולהשתטח על הרצפה. כמובן שהמטרה שלו היא שנועם לא יזכה בחסינות, אבל אני בספק אם נועם ינתר אם דן רק יאמר לו.

גי"ז שתה שלושה רד בול לפני המשימה, והוא קופצני ונלהב יותר מהשורדים כשהוא אוחז את שרשרת החסינות המכוערת בעולם. הוא עורך ראיונות אה-לה ערוץ הספורט הפולני, שואל אותם איך הם מגיעים לאתגר של היום. "אתה יודע, גי"ז, עשינו אקסטות אז אנחנו לא במיטבנו". כאילו, מה אתה מצפה שהם יגידו? גם כשלא כותבים להם את הטקסטים לא משאירים להם יותר מדי מקום לחשוב.

המשימה דורשת מהשורדים כוח סבל ולדעת לספור עד 18, אז זה לא פשוט לאף אחד מהם. מרינה, אחרי שנלחצה מכך שלא הצליחה להוציא את המוט עם כף הרגל, תוך שינוי הטקטיקה, איבדה ריכוז ונפלה. מכיוון שהיא כזו מנצחת טובה היא מפגינה גם הפסד בכבוד, והגיבה בישיבה על האדמה תוך יבבות חסרות תועלת. וכאילו רעש הרקע של משיכות האף והיבבות של מרינה (ברצינות? אי אפשר היה להוציא ממנה את המיקרופון?) לא מספיק, ממשיכים לראות אותה אחת לכמה דקות מברברת על כך שזה היה שלה - זו היתה משימה עבור מרינה (צודקת, חבל שבזבזת אותה) - והיא הפסידה.

גי"ז עם הפרשנות המטופשת שלו על נטיית גופה של נעמה, על זווית השמש ואורך הזקן של נועם, יחד עם המשך היבבות של מרינה, כופים עלי לראות את המשימה שוב ללא קול. איזו מן סדרה זו, שלא ניתן לשמוע אותה?! שוב, אגב, העריכה בלתי קיימת, אנחנו צופים בכל מהלך, נשימה וניסיונות התחלה של נועם על נעמה (שמור אמונים ליעל!) שיש במשחק, כולל עדכון אחת לשלוש דקות על מצבה הנפשי הירוד של מרינה.

אני חוששת שהכתרנו את האתגר הארוך-ביותר-שלא-לצורך ב"הישרדות האיים הקאריביים". במהלך האתגר, כי הוא לא היה ארוך מספיק, על השורדים לענות לשאלות של ד"ר גי"ז, פסיכולוג מוסמך בגרוש.

בינתיים במחנה, דן התחמן זומם על קוריצה המדושנת. מסתבר, שכדי לעשות זאת, עליו לבנות תנור מפואר, ורק אז להרוג את הציפור המסכנה, רגע לפני הבית והסטייקים.

בחזרה באתגר, נעמה מפסידה, כמובן. בגלל הפור הכל כך גדול שהיה לנועם בזכות הגודל שלו. ההגעה של נעמה לשלב כל כך רחוק היא בעצם סוג של ניצחון, ורשמית סיימתי לשנוא אותה. דן מנו לא היה עומד בזה.

אופס, דיברתי מוקדם מדי: מרינה הגיחה לרגע, קפצה על נעמה ופצחה בסצנת אהבה לסבית - חזרתי לשנוא אותה.

בשבוע הבא: מרינה הולכת הביתה בבעיטות וצעקות.