בשבועות בהם לא ראיתי את התוכנית הספקתי לקרוא ראיונות אינספור עם השורדים. באמת, ערוץ 10, למה לא להחתים את המתמודדים על איזה איסור להתראיין לכלי התקשורת? לפחות כל עוד הם במשחק. הרי הם סתם מנסים לגייס קולות. ההצבעה (ולא משנה מי מצביע) תוכננה מראש להיות אחרי המשחק, אז למה צריך את זה (מלבד לצרכי העלאת הרייטינג של ליאור שליין)?

גי"ז התגעגע לשורדים כמוני, ועל כן החליט לחדש את הטיפולים הפסיכולוגיים של מועצת השבט, ובא לעשות סשן בוקר, כולל אוכל, במהלכו הוא מגלה להם על אי המתים. נעמה: "לא תיארתי לעצמי דבר כזה. חשבתי שמי שמודח - מודח". כמה פואטי. עוד שנייה גי"ז מתפוצץ מרוב אושר למראה הפיות הפרועים של השורדים. שלושתם משחקים אותה שמחים, אבל בעצם מבינים בתוך תוכם (טוב, על מי אני עובדת, הם לא מבינים הרי כלום), שזה סותם את הגולל על אפשרויות הזכייה שלהם. כשחושבים על זה, יותר משההפקה הגנה על דן, ההפקה הגנה על נועם.

לאחר מכן הסביר גי"ז לשורדים, עם עזרים חזותיים, מה עבר על נועם המסכן בימים בהם בילה לבד, השתגע ובנה פומפיות וכיסאות. כולם מרימים כוסית, ודן לא מצליח להסתיר את הבאסה שלו. בכלל, הרעיון הזה של המנחה המבקר באי הוא סוג של ביזאר. יש איזו תחושה שגי"ז רק רוצה להתחנף אליהם, להסביר להם שהם ראויים, מתאימים, מגניבים ויפים לאללה (עוד שנייה חוזה בגדי ים).

דן, שהתרגל להיות הבחור השווה בשל העדר תחרות, לאחר שדאג להעיף כל מתחרה חתיך אחר, חוזר להיות הגמד האשכנזי שהוא. כולם מתמרמרים שנועם לא שיחק את "המשחק החברתי", AKA, דקר את כולם בגב תמורת נזיד עדשים, אבל נעמה מזהה את הפוטנציאל, ומתכוננת להחליף את דן בנועם. מה שהיא לא יודעת (מכיוון שהיא מעולם לא ראתה עונה של "הישרדות" לפני שנסעה למשחק), זה שכשגי"ז אומר "נכנסים לשלב האחרון של המשחק" או "שלב גורלי" הוא מתכוון שאין הדחות והכוח עובר למושבעים. כיף כיופאק (האומנם? נראה כך).

ועכשיו: שלב הכבוד לאלו שאינם עוד. הלבישו את השורדים בוילונות ושלחו אותם למסע אחר הלפידים. עכשיו, זה נחמד והכל, אבל למה צריך לשמוע כל אחד מהשורדים מקריא את הטקסט שנתנו לו - גם על מי שלא הכירו ולא שיחקו מולם. הנה חלק מפניני חוכמה:

"מושיק אדם כריזמטי, חזק, מנהיג אמיתי" (דן עושה נטוורקינג מרחוק). "מההתנהלות שלי איתך הבנתי שיש פה אדם שהוא מאוד מוסרי" (מרינה, מניחה תשתית לשוגר-דדי עתידי). "לי היית האיום הכי גדול. היתה קשה ההדחה שלך אבל גם הכי נכונה" (מרינה על ורה). "גיא: את העיניים שלך אי אפשר לשכוח: כחולות שמקרינות המון חיוכים" (נעמה ,ספר המחזור של כיתה י"ב 3). "היחסים בינינו עברו הרבה תהפוכות. בסוף, הרווחתי חבר" (דן, טיוטא לספר השירים של עידן). "עברנו רגעים לא קלים" (דן לשחר, באנדרסטייטמנט של הפרק). "באנו מעולמות שונים, אפילו המשחק לא הצליח לגשר על השוני" (מרינה, אפילו לא מנסה). "היית מעמודי התווך בעשייה ובהנהגה" (דן על יעל, 60 שנה לישוב הציוני). "אף אחד לא עזר לך, אף אחד לא סחב אותך, להפך" (דן על משה, בשפת ההפך).

חשוב לדן להדגיש שנועם הפסיד באסטרטגיה. למעשה, הוא עף בדיוק בשבוע בו דן היה אמור לעוף, אם לא היו דואגים להעביר אותו לשבט הבנות עם חסינות צמודה. שלושת האנשים שלא הודחו במשחק, כמה שחשוב לדן להדגיש, הם בדיוק האנשים שהיו עפים ראשונים, אם לא היתה התערבות בוטה של הפקה. מלבד זאת, מדובר בחוקי המשחק. נועם לא הגיש בקשה לחזור למשחק. דבר דבילי במיוחד הוא לטעון שנועם לוזר, כשהוא ניצח כל אחד מהמושבעים שעתידים להצביע לזוכה.

במשימת החסינות: כישורי חשיבה. אני לא צריכה לראות דקה אחת כדי לדעת שהמשחק יהיה ארוך נורא. כמובן שעם תחילתו דן מסביר שנית את החוקים, כי כשגי"ז הסביר לא שמנו לב. משימה לא רעה, אבל: א. נאלצתי לראות אותה במיוט, בשל בלבולי שכל רבים מצד המתמודדים, וב. באמצע רציתי למות, מהאורך הבלתי נסבל. מילא, תראו לנו כל מהלך (היה אפשר לחתוך חמישה צעדים קדימה, לא היה קורה כלום), אבל למה חייבים להראות לנו כל אחד הופך את המשבצת שלו? תראו לנו אותם לוקחים צעד, זה יספיק, באמת.

דן, כי הוא לא יודע אחרת, משחק גם את זה מלוכלך ובאיומים, ועוד כועס בסוף שנעמה לא מצייתת לו ומעניקה לו את החסינות. דן לא רצה שנועם יזכה. מניעיו לא כוללים אלטרואיזם, אלא הוא זה שרוצה לנצח, ועל כן הוא דוחק את נעמה לפינה באמצעים עורך-דיניים (שזה שם נרדף לרוע טהור). מזל שנועם שם, הילד בטנגה שצועק שהמלך הוא עירום. אחד הרגעים היפים בפרק: נועם מוכיח את נעמה על שהפסידה בכוונה, לא מוכן לקבל את התשובה שלה שהיא אוגפה, אלא מדגיש שהיא ויתרה בעצמה. האכזבה שלו שוברת לב. בכל פעם שדן יכול הוא צועק ומנצח כך במשחק. כל כך חשוב לו האגו המטופש שלו, שבשום אופן הוא לא יוכל לנצח במשחק כולו (אני מקווה, לפחות).

בשבוע הבא: משהו עם אנשים תלויים באויר.