אני משוחדת בבואי לכתוב על הפרק הזה של "המשרד". ראשית, כפי שאני טורחת לציין לא אחת, כי "המשרד" היא הסדרה האהובה עליי. שנית, בגלל שלא רק שהפרק האחרון שודר לפני חודשים, אלא הוא גם היה אחד הפרקים העצובים בסדרה ובחייו של מייקל סקוט, הדמות האהובה עליי. כך שהציפיות שלי מהפרק הזה גבוהות.

רבים סולדים מפרקים שמתרחשים מחוץ למשרד, ושזונחים רבות מהדמויות האהובות, אבל לי זה לא מפריע. אני מוצאת גם שאני אוהבת לרוב את הפרקים הטרגיים יותר מאת הפרקים המצחיקים. וכזה היה הפרק הזה, 20 דקות של טרגדיה.

לא שלא היו רגעים מצחיקים. התוכנית המבריקה של מייקל, כולל שיחת הטלפון המזויפת, כדי לגרום לג'ים ופאם לבוא לארוחת ערב - ואשר התכתבה עם השיחה ההיפותטית של ג'ים ומייקל מהפרק "Survivor Man". חדר הנרות (Workspace) של ג'ן, שממבט אחד על פניו של ג'ים היה אפשר להבין איך הוא מריח. החצובה ומצלמת הוידאו בחדר השינה של מייקל וג'ן. טלוויזיית הפלסמה שקנה מייקל, ארון ה-Dundies, ספסל השינה של מייקל, ארוחת הערב שהתעכבה שעות, האנטר הSinger-songwriter, עלילות מייקל על מערכת יחסים עם פאם ושם החיבה "בייב", החוזר ונשנה.



אבל בין הרגעים המצחיקים האלו, קיבלנו הצצה למה שידענו כבר שהיא מערכת היחסים הכי לא בריאה בטלוויזיה, במה שהתחיל כמו עוד סצנה מביכה, ונגמר באסון קולוסאלי. עקיצות הדדיות בין מייקל וג'ן אנחנו מכירים; על השיפוצים, על כסף, על חוסר ההתחשבות של ג'ן, על השטויות של מייקל. הויכוח של סוף הפרק, כולל שבירת הטלוויזיה עם ה-dundy (אי אפשר לומר שהאקדח לא הופיע במערכה הראשונה), וצעקת That's what she said של מייקל, היה פשוט עצוב. כל האורחים יושבים נדהמים, ואנחנו איתם.

וסופו של הפרק, אחרי שהשוטרים הציעו למייקל למצוא מקום אחר לישון בו, דוויט לוקח אותו אליו הביתה (הדבר האחרון שמייקל רוצה, אבל הוא חסר אונים בשלב הזה), וברקע שירו של האנטר (על מערכת יחסים עם ג'ן?), היה פשוט שובר לב, כתוב ומשוחק לעילא ולעילא.

זה לא היה הפרק הטוב בסדרה, ממש לא. אבל הוא התכתב בצורה מושלמת עם הפרק שעבר. אני לא יודעת אם הוא נכתב עוד לפני השביתה, אבל אם לא היו באמצע את החודשים הארורים האלו, היה נרקם פה סיפור מושלם של אומללות. ואיכשהו, למרות הכל, אני מקווה במידה שווה שהכל יסתדר עבורם, ובמידה שווה שהם יפרדו, בשביל מייקל. ציון: 9, בגלל המבוכה.