הפרק נפתח בשבט, סביב המדורה, אחרי החסינות בה משה הפסיד. להגיד שאני זוכרת מה קרה בפרק שעבר? לא. כמובן שאחרי תזכורת באורך 14 דקות כבר ידעתי להגיד מי רב עם מי, כמה, ולמה מרינה לא הצליחה לצלול לעומק.

משה מרגיש לבד ורוצה את חיבוקה של האם שלא שלחה לו קלטת. הוא יודע שהוא הבא בתור אבל מתכנן מלחמת גרילה. מה? איך? איפה? הוא יודע בכלל מה זה גרילה? לצבי יחזקאלי הפתרונים.

דן מורה למשה לא להיות בדיכאון יותר - דיכאון מוצדק לגמרי, מצידו - אבל באמת צריך לקום לעבודה. אם משה יצליח לעשות משהו, זה לא יהיה חסר תקדים, והוא בהחלט מועמד בולט להגיע איתו לגמר, כי לא באמת תהיה ברירה אלא להצביע למתחרה מולו (כמובן שכל זאת בהנחה שהמתמודד שמולו הוא לא איזה נועם שנפל על כולם מאי המתים).

בינתיים באי המתים: למרות הקשר הקרוב בין נועם ויעל, הם צריכים להתחרות. לא נכון! המשימה: על השורדים לבנות סולם, לטפס עליו, ולהביא דגלון. הקשר של נועם לא הסתדר לו, הוא מספר. וואו, אני חושבת שהוא ממש עשוי להפסיד הפעם. הו, איזו הפתעה, הוא מגיע אל הדגל ומנצח בתחרות. זה שהוא גבוה מיעל בהרבה? נו, זו לא סיבה, יעל שוקלת פחות.

הפרידה הרומנטית לאור השקיעה קורעת לב. נועם מתלבט, ומבקש מגי"ז לסדר לו בחורה ללילה, ג'סטה מבחור לבחור. הרומן המתהווה פה הוא מאוד מעניין, אבל יאללה יאללה, אם הייתי רוצה לראות את פלייבור פלייב והבחורות שלו, הייתי מעבירה ערוץ. מכיוון שיש לנו את כל הזמן שבעולם, זכינו לראות את הדייט במלואו, כולל האוכל, הכוכבים, השיחות אל תוך הלילה, והכפיות. "בואו נזכה במשהו נוסף בלילה הקסום הזה". עד כאן.

בחזרה באי, משה, במקום לדבר עם דן, לנסות לסכסך או לדבר על ליבו, בוחר בטכניקת התחנונים ועיני העגל. דן, בתורו, מעמיד פני מסכן ואחד שקשה לו, ומשום מה מעדיף ללכת עם מרינה לגמר במקום עם משה. מרינה מצטרפת אליהם לשיחה במים, והשלושה עומדים, מביטים אל האופק, וחושבים מחשבות פרנואידיות.

באי המתים, נועם חייב ליעל קפה אחרי הלילה שהיה להם, ואז לוקח אותה לסיבוב על הרפסודה שלו, תוך שהם משחזרים את הסצנות המעיקות מטיטאניק, שבגרסה הקאריבית לא הופכות להיות פחות מעיקות. בסופו של הדייט הארוך והמייגע ביותר בעולם (לא בשביל יעל ונועם, אני בטוחה), עולה יעל על הסירה, ושטה אל האופק. היי שלום, יעל, הבחורה הנורמלית היחידה במשחק הזה.

בחזרה באי, אחרי הדגים והפרפרים של נועם, אווירת נכאים מדכאת-משהו. משה מודה שלא הצליח כל כך היום, אבל עכשיו - עכשיו זה הרגע שלו! בטוח! באתגר הכח הכפול משחקים לא רק על הגרזן, אלא גם על הזדמנות להשתתף בפרסומת של הראל. המשחק הוא פיזי במאת האחוזים, ואין לאף אחד שם סיכוי מול דן.

טוב, הגעתי לשלב בעונה שאני לא מסוגלת לשמוע אותם אומרים עוד מילה. נעמה בוכה על השרירים, מרינה מפחדת למות בהתנגשות חזיתית עם סלע. נעמה מייללת שלא בא לה על המשימה הזו, דן שוחה חזה ומשה מדדה מאחור.

כאילו היה לנו ספק, דן לוקח את הלפיד ראשון, משה מיד אחריו. כנראה שאף אחד לא סיפר למשה שדן אמור לנצח, כי הוא באמת ניסה לתת פייט. אבל עדיין מדובר על משה, come on. משימת הכח הכפול נגמרה פתאום, כי נגמר המסלול ודן ניצח.

"דן הדליק את הכתובת כמה שניות לפני, ובכך אולי כיבה לי את הלפיד". איפה עידן, עם מחברת השירים הקטנה שלו? או אלכס, עם רפרטואר המשפטים התמוהים שלו?

גי"ז בישר לטייס שיוצאים לחלץ את דן, ושני בחורים יצאו לקחת אותו לטיסה סביב איי הסביבה. בדרך גי"ז עורך ראיון "הרגע זכית באליפות ישראל בכדורסל, מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?", ודן בתמורה חייך את החיוך העקום שלו ואמר "יש לי את הכח".

בחזרה באי, אף אחד אפילו לא מנסה לגרום למשה להרגיש יותר טוב. כאילו, באמת, תעשו ג'סטה. אחרי 48(!) ימים, באמת קשה לראות מישהו עוזב, אחרי שראינו כל דקה שלהם במשחק. משה, לפחות, מבין שרק נס ישאיר אותו במשחק, והוא עושה סיבוב פרידה מהאי, ומפירותיו המלוכלכים. זה כל כך משעמם, לדעת מי עוזב, אפילו לא מנסים לערוך את זה כאילו יש ספק (למרות שקשה לערוך את נעמה אומרת משהו אחר חוץ מ"לא").

שוב עולה הפיקציה שאי אפשר להיות במשחק בלי לשקר. אפשר לשחק בלי לשקר, אפשר לשמור על ברית מאוחדת ולהיות בן אדם טוב. אפשר לשחק משחק הגון, הוגן ועקבי. לא חייבים להיות דן מנו.

בשלב זה משה מאבד כל תקווה בשחקנים שלצידו, והוא בוטח, לקראת מועצת השבט, באביו שבשמיים, ובו בלבד.

מועצת השבט:
גי"ז:"Four people stand before me. Four beautiful people. One will have to leave tonight, eventually, only one will be America's next top model "

שלב העבודה בעיני המושבעים מתחיל עכשיו, כשמרינה מעלה את המילה "ראויה" בכל הזדמנות שיש לה. הטיפול הפסיכולוגי ממשיך, היום גי"ז מתמקד בחלומות של משה. בחלומו הוא מרים את שרשרת החסינות, כל השורדים והמשפחה שלו רואים את המאורע. משה נושא את נאום הסיכום שלו, כאילו עוד דקה הוא זוכה במשחק, כשהוא יודע שאלו הדקות האחרונות שלו באיים הקאריביים.

גי"ז שואל מול מי היתה נעמה רוצה להתחרות בגמר. נעמה חושבת שידיו של משה הנקיות ביותר, מה שגורם למושיק לעשות את מה שאני הכי אוהבת שעושים המושבעים: הוא מגלגל את עיניו. נו באמת. כולם הכי שונאים את משה, הבחור שהצהיר בכל הזדמנות שהוא שקרן, ובגד בכל אחד מהמושבעים בלי שום סיבה נראית לעין (למה הוא היה חייב לטעת בליבם תקווה?).

הוא חוזר לנאום השקרן, וחושף, בעידודו של גי"ז את כל האסטרטגיה ואת ניסיונותיו להישאר. בשביל מה זה טוב? ראינו את זה כבר על האי, המושבעים לא צריכים לדעת את זה, ויאללה, אי אפשר להצביע וללכת לישון?

במקום להצביע, ממשיכים בסקירת יחסי מושבעים-שורדים. נעמה מבטיחה שאף אחד לא יצביע לעשיר (צודקת), ודן מבטיח שהכל נעשה בעבודה קשה (פסדר). גם דן חוזר לגישת ה"אני ראוי" שנראית לו פתאום לא בלתי-נורמלית, כמו שזה נראה לו כשוורה אמרה את אותן המילים בדיוק.

במהלך מפתיע ומבריק הולך משה הביתה, לא לפני שיעבור לכמה דקות באי המתים, להפסיד לנועם והטנגה. האם גם משה יבלה לילה רומנטי עם נועם? האם מרינה ראויה? האם השורד האחרון יהיה עשיר? האם מושיק ילבש שוב גופית סבא משל היה ראין אטווד? כל זאת ועוד, בעוד שבוע.