טוב, זה מתחיל להיות קשה. 42 ימים (42!) שהשורדים משחקים להם באי, ואני מתחילה לאבד סבלנות. של מי היתה ההחלטה האומללה הזו למרוח את הסדרה על פני 52 ימים? יאללה, גמר של חמישה זה גם בסדר.

בתחילת הפרק של יום שלישי, מדברים, *שוב*, על להעיף את דן. אם היה לי שנקל על כל פעם שהעלו את האפשרות הזו הייתי יכולה להגר למדינה בה לא עושים גרסאות בלאי של "הישרדות". דן אפילו אמר שהוא מרגיש מאוים. בסדר, אני לא קונה את זה לשנייה. לא מזיק גם הראיון שהתפרסם איתו, בו סיפר שבכל פעם שאמר שהוא לחוץ במועצת שבט הוא שיקר. מזל שהמושבעים עוד לא הצביעו. בשבוע שעבר היתה ההזדמנות להחליש את דן, וזה שיעל נזכרה בעוד הם יוצאים ממועצת השבט שהיא בעצם היתה צריכה להצביע למרינה לא בדיוק יעזור לה להגיע לפיינל פור (או שלושה, או שניים, כמה יש בגמר?)

במשימת הפרס משחקים השורדים על ארוחה בת שש מנות, אותה יכול הזוכה לחלק בין האחרים כראות עיניו. התחרות כללה הליכה על קורה, שחייה, ומציאת משולשים, מחומר הגלם החביב על "הישרדות". האתגר התברר כארוך מדי. שני משולשים היו מספיקים. הבעיה היא שאתגר כזה אי אפשר לערוך ועדיין לתת הרגשה שלא מקצצים את כל האקשן (כמו משחק הזיכרון, גם בו לא ערכו דבר), ונאלצנו לצפות בשורדים, עייפים למוות, מנסים לגרור עצמם על קורה (note לשחר: לא באים לאתגר עם בקיני קטנטן. אלא אם כן את נעמה. ואת לא).

הזוכה היה, כמה מפתיע כשמדובר באתגר פיזי, דן. ולא, אני עדיין לא מאמינה לקריינות ה"זה היה האתגר שלי. מה פתאום שאני לא אזכה באתגר שלי" של שחר. וגם אי אפשר לתאר כמה שגם היה מתוסרט. היתה לנו הזדמנות לצפות בכישורי האסטרטגיה של דן, שהביא את הסחורה, כשבחר באורז עבור עצמו ("את הסטייק אוכל עוד 10 ימים. עם צ'ק ביד"), ואז את יעל, שהיתה זקוקה לחיזוק בתוך הברית. הוא עדיין לא סובל אותה ומת להעיף אותה, כמובן. הבחירה בנעמה אחרי מרינה גם היתה נבונה, שכן נעמה כולה רעש וצלצולים, כך שהיה ברור שתתרגז, אבל לא תעשה עם זה כלום. ומשה נבחר אחרון חביב, לאכול כריך עם גבינה צהובה (הוא מתאר את זה טוב יותר), שהתמרמר, אבל רגיל לגמור אחרון, כך שגם מהלך זה לא הזיק לדן.

אגב, הנימוק שלו שהוא בחר ביעל כי הוא מתכנן לעשות איתה מהלך היה שקר שקוף, ולא ברור אם הוא ידע שההצבעה תהיה אחרי שהמושבעים יראו את הסדרה, או שהוא סתם שקרן בנשמתו.

בינתיים באי המתים: נועם משתגע לגמרי, עם כתר, כיסא מציל ובלי לילה. משהו אומר לי שהתחפושת הזו לא היתה החלטה לגמרי שלו, אלא הצעה מההפקה לעוד זמן מסך (ומאיפה הבד הלבן?). כדי לא להיות לבד שולחים לו לאי את עידן, אבל לא לפני הנאום הקבוע (פרי עטו של אלתרמן):

"חשבתי שאלך הביתה
היו לי בראש אוכל, ומקלחת
פתאום:
אי, נועם,
האם הוא הרג את כולם?
הבנתי שיש לי הזדמנות פז"

במשימת החסינות על השורדים להישאר חבוקים על עמוד עד המוות, או עד שהאחרים ירדו. ההחלטה לערוך את האתגר לא במים התגלתה כלא מאוד נבונה, כשמה שהיה הכי קשה היה פחד הגבהים, ולא כאבים בזרועות. דן קשקש קצת כמה הוא חייב לזכות בחסינות, וכמה שהוא באמת בסכנה היום. בסדר.

מרגע שהתחיל האתגר חיכיתי לרגע שנעמה ומרינה יתפשטו תמורת חמאת בוטנים ושוקולד. אבל כנראה שבאי אוכלים טוב מדי, או שהן פשוט לא ראו פרק של "הישרדות" מימיהן, כך שכשהגיע מיץ התפוזים, אחרי 20 דקות (20 דקות!), הם נורא שמחו לראות אותו. אחרי מיץ התפוזים הציעו גלידה, דיאט קולה, שוקולדים וקפה, הצעות שהורידו כמה שורדים מהעמוד עליו עלו. לטעמי, גי"ז הגזים עם שידולם של השורדים לרדת, כשבא למשה ואכל גלידה לידו, או כשנתן לדן לטבול את אפו בגלידה (כמה צחקתי). כשהוא אמר למשה, שהיה כמה מטרים מעל האדמה שאם הוא ירד עוד 10 דקות כבר לא תהיה גלידה זה היה כל כך מכוער, כי מה שהוא באמת אמר זה "אתה גם ככה מפסיד, יאללה, בוא לאכול".

ואז נגמר הפרק. נו, למה ציפינו? בתוכנית שמאמינה שהדחה זה קליף-האנגר, למה לא לשמור את סוף האתגר לפרק הבא? אני, בשל אילוצים כאלו ואחרים, ראיתי את הפרקים ברצף ביסמקס, אבל אם הייתי רואה כבר ביום שלישי, יש סיכוי ממשי שלא הייתי חוזרת לפרק של יום שבת.

בשבת, אחרי שגי"ז הצליח להוריד את כל מי שאפשר, השורדים התחילו לנסות לשבור את שחר, עם פסיכולוגיה הפוכה (אחלה כלי), שירתו של משה (טוב, זה כמעט הוריד את כל השורדים ואת גי"ז), והעלבות של דן. בסוף היא ירדה, וקיבלה כוס מים קרים מגי"ז. כשאיאן וטום ירדו מהעמוד אחרי 12(!) שעות לא נתנו להם כלום - כך היה צריך להיות גם כאן (את המים שלה היא תשתה עוד כמה שעות, בלי צ'ק).

אחרי עוד שעה, מרינה הסכימה בטובה לרדת, אבל רק אם נעמה מורידה רגלה ראשונה.

בינתיים באי המתים: נציג ההפקה: "אנחנו צריכים לעשות אתגר שרק נועם יכול לנצח בו, ונגמרים לנו האתגרים. מה נעשה?" נציג ההפקה השני: "יש לי רעיון! ניתן להם לסחוב 60 קילו לאורך 100 מטר, בלי שום סיבה! זה ישבור את עידן!".
נועם: "הוא היה ממש מהיר, ראיתי אותו עוקף אותי, חשבתי שהוא יזכה"
עידן: "אני אסיים כמו גבר, גם אם לא ראשון".
נועם נשאר לעוד שלושה ימים של טירוף חושים, עידן (הדומה באופן מחשיד לקוואגמייר), ישלח להתגלח, ולמושבעים.

במחנה יורד קצת גשם, אז מחליטים לחזק את המחסה. יעל מתחילה לעבוד, אבל נעמה לא עוזרת. כשיעל מתלוננת נעמה מוכיחה שהיא אשת עקרונות: "אני לא יתבטל, אבל מה זאת הבירוקרטיה הזאת?". אני לא מצליחה לדמיין אפילו מה היא רצתה לומר.

בכלל, אם כבר מדברים על עברית קלוקלת, מילא כש"יתבטל" הכרמיאלי מתרגם ל"אתבטל" התקני, אבל למה מתרגמים את "כואבות לי הרגליים" ל"כמה חם"? לכבדי השמיעה לא מגיע?

באתגר הכוח הכפול עליהם לנחש כמה ירדו במשקל, באמצעות מראה, שקי חול, ונציג הפקה שלוחש לדן באוזן. שיא האתגר היה כששחר, הבחורה הרזה ביותר במחנה, טועה בהערכת המשקל, והנחשיות האחרות מתלוצצות על כך שלא ירדה במשקל. הבחורה שוקלת 50 קילו, לאן היא עוד תרד? (וכמובן שגילינו כמה, בערך, שוקלים שתלי סיליקון).

דן זוכה, והיום מותר להצביע פעמיים לאותו מתמודד. בשבוע הבא: הזוכה בכח הכפול יכול להצביע לכל מתמודד, מלבד זה ששמו מתחיל באות ד'. בשבוע האחרון: הזוכה בכח הכפול יכול להצביע רק לבנות.

לפני מועצת השבט דן מחזיר את נעמה לכיס הקטן שלו בנאום "אני לוזר ואת מלכה" קצר, שמוכיח, כמו שאמר משה, שדן הוא חבר מרכז ליכוד שיודע להביא את הקולות לאן שצריך.

במועצת השבט מקשקשים עוד קצת, שחר ממשיכה עם האסטרטגיה שלה, כשברור, אחרי שלושה שבועות שכולם מבהירים לה כמה היא שנואה (לפחות קיבלה קצת זמן מסך), שהיא המודחת. כמובן שזה לא ימנע מגי"ז לוודא שלוש פעמים שדן לא מודח, כי אם כן, הוא היה מנסה לשנות את דעתם.

בסופו של דבר מגיעים להצבעה, ושחר אכן מודחת, מה שמלווה בשוט ההדחה הארוך ביותר בעולם, כששחר מצולמת מרגע כיבוי הלפיד, לאורך הגשר הארוך, ועד שהלכה מעבר לפינה.

היי שלום שחר, התוודענו לקיומך אך לפני שבועיים, סעי לך להפסיד לנועם אי המתים.