הבעיה הגדולה ביותר של "הישרדות" נובעת מהניסיון להפוך אותה לגדולה יותר ממה שהיא: אין שום פרופורציה בין הפרומואים המקושקשים, הארוכים והדרמטיים מדי לבין ההתרחשות בפרק; העריכה המאריכה שכמעט אינה קיימת, שנועדה למלא בכוח שלוש שעות שבועיות במקום פרק אחד שאורכו כ-40 דקות. בלי שתי הרעות החולות הללו, היתה יכולה "הישרדות האיים הקאריביים" להיות אחת העונות הטובות ביותר של "הישרדות", כמו שהפרק של אמש מעיד. כי הפרק הזה היה מהודק יותר, חזק יותר, וסיפק לא מעט רגעים מעניינים ומשעשעים, אם כי היה קשה לדלות אותם מבין החלקים שהוארכו יתר על המידה.

תמיד מעניין לחזור לאי אחרי מועצת שבט והדחה טעונה כמו זו שראינו בפרק של שבת. ואכן, עם ההגעה לשבט התקיפו חברי שבט סבאנה לשעבר את משה, על כך שנשבע בחיי אימו, לטענתם. כאן המשחק הגיע לנקודת איזון מעניינת, אפילו שההפקה היתה צריכה לכפות אותה בצעד מלוכלך, כיוון שג'יבארו, שכפי שדן אמר "עברו בית ספר לאסטרטגיה" בשבועות האחרונים, אוכלים את "משפחת סבאנה" בלי מלח. בעוד סבאנה משקיעים אנרגיה ומרץ בכעס על ג'יבארו, שבסך הכל עשו מה שכל שחקן אמור לעשות, וניסו להישאר במשחק, ג'יבארו מנסים למצוא זווית חדשה למשחק. אבל על כך בהמשך.

הדרמה בין משה ובנות סבאנה, שבסופה הגנה נעמה, אם השנה, על כבודו האבוד של הילד, נמשכת עשרים דקות. השורדים משועממים, ברור שיבזבזו עשרים דקות בויכוח עקר, אבל למה אנחנו צריכים לקבל את הקטע המלא, כמו שהוא?



בינתיים אנחנו צופים באיחוד המרגש של נועם ומושיק באי המתים, שמתואר על ידי גיא בעיניים בורקות. מושיק מעביר ביקורת על מוסר העבודה של נועם - "נדנדה בשישה ימים?". צודק. אני הייתי בונה לי מינימום סאונה.

משימת הפרס לא היתה משהו שלא ראינו בעבר, אבל בכל זאת שועשעתי. קצת מטופש, העניין הזה של לקשור את הידיים עם טווח פעולה של 98%. בסופו של דבר זה לא הפריע, כיון שסיון כבר לא בתחרות, ולא היה מי שיפסל על עבירה על הכללים. נקודה למחשבה: בכל התחרות, לכל אורך הפרשנות הנרחבת של גי"ז, הוזכרה שחר פעם אחת בדיוק, בעוד נעמה זכתה לעידודי תמיכה. לבסוף היה תיקו, ודן וגיא לקחו את השפית שמבשלת רק עבור גברים, שתכין להם אוכל.

למה בכל פעם שמדובר בפרס אכיל דואגים למסור אותו לעיניהם של המפסידים? ראינו את זה עם הקרקרים והגבינה, ועכשיו גם הפיתות, הדגים ואפילו האבוקדו, ניתנו לזוכים אל מול עיניהם מזילות הריר של שאר חברי השבט.

אבל הכל היה שווה, כי בסוף קיבלנו את השיכור הראשון במשחק, ואפילו חזינו באחוריה הלבנבנים של אימפריית השיט של ישראל. טוב נו, של דן מנו, שהסביר שהשתכר מבירה לא כי הוא ילדה, אלא כי הוא לא אכל כבר עשרים ומשהו יום (חוץ מתרנגולת, ערמות של אורז, והמון פיתות ודגים חריפים שקיבל כעונש מליה).

האלמנט הטוב ביותר ב"הישרדות", עבורי, זה שמותיר בי תקווה להפקה הנוכחית, הוא הישראליות שבה: השורדים יושבים סביב המדורה, ומלחינים מחדש את השירים שכולנו מכירים. באמריקה זה לא היה קורה (כי היו חותכים את זה בעריכה, אולי פרק ארוך בכל זאת טוב למשהו).

משחק האסטרטגיה חזר לפעולה עם דן, שמשחק בכל החזיתות האפשריות, כיאה לשחקן "הישרדות" שמכבד את עצמו. הבחירה הנכונה היא כמובן שחר, שהיתה הילדה הדחויה מתחילת המשחק, אחרי שגילתה שחברות שבט הן לפעמים בדיוק קיר, ופוזלת קשות אל עבר יעל. עכשיו מדובר במשחק המצמוצים, והראשון שיבגוד ויעבור לצד השני עשוי להכריע את המשחק.

משימת החסינות, שוב, היתה משימה מוכרת אך תמיד מהנה, והבטיחה את עתידו של גיא במשחק, מה שעומד להעניק לנו פרק מעניין במוצאי שבת, עם תשעה שחקנים שהם פייר-גיים, וגיא, שאולי יתחיל סוף סוף לערבב את העניינים לצידו של דן.

נקודה לסיום: אם עידן יאמר עוד פעם אחת את המילה "משפחה", אני אאלץ לזרוק עליו משהו.