זה לא שלא ראינו אף פעם קטע בו אנחנו חושבים שקורה משהו, אבל מסתבר שזה היה חלום, אבל הצורה שבה זה נעשה בפרק האחרון של העונה הרביעית של יצירת המופת הטלוויזיונית "אוז", היתה מדהימה, מותחת ומצמררת.

אוז היא סדרה נפלאה. היא כתובה נפלא, היא משוחקת נפלא, וכל פרק שלה מכיל עולם ומלואו. בכל פרק יש איזה רגע, לפחות אחד, שמדהים את הצופה, מטלטל אותו חזק וגורם לו להתרגש. הדברים נכונים במיוחד בפרקי סיום עונה. זכור לטובה פרק סיום העונה הראשונה בו מרדו האסירים ולקחו חלק מהסוהרים בני ערובה. אבל יסלחו לי כל אלה שטוענים שהסדרה הידרדרה, אלה שאומרים שהעונה הראשונה היתה הגדולה מכולן. הפרק ששודר אתמול, וחתם את העונה הרביעית, היה משכמו ומעלה והכיל בתוכו כמה רגעים טלוויזיוניים נדירים באיכותם, כמו גם מספר הפתעות וקריצות לצופים הקבועים.

מעולם לא ראינו את אוז מבחוץ. אתמול ניתנה לנו ההזדמנות החד-פעמית הזאת. סצינת המופת בה ביצ'ר זכה לצאת מגבולות בית הכלא, היה אחד הרגעים המדהימים והמצמררים ביותר שנראו אי פעם בטלוויזיה.



ראשית, עצם העובדה שלוקחים את אחת הדמויות הותיקות ביותר והמורכבות ביותר של הסדרה (בה רוב הדמויות מורכבות) ונותנים לה לצאת מהכלא, כלומר לעזוב את הסדרה.

שנית, המוזיקה. במשך 39 פרקי הסדרה, שומעים הצופים סאונד שמסמל יאוש, פחד, חולשה, כאב ורוע. המוזיקה האופטימית שהושמעה כשביצ'ר עזב את גבולות בית הכלא, היתה כל כך מנותקת מהחומות הרגילות של בית הכלא, שזה היה פשוט עוצר נשימה. "האם נרדמתי ואני צופה בסדרה אחרת?" שאלתי את עצמי בחוסר אמון. אבל לא, זה היה אוז, וזה היה מדהים.

המצלמה המתרחקת מקומפלקס בית הכלא, הידיעה הזאת שהנה, בכל זאת יש אסיר שעשה דברים נוראיים בזמן שהותו בפנים, ועכשיו הוא יוצא, השדות הירוקים, האידיליה.

ואז, הנפילה חזרה לקרקע המציאות. זה היה חלום. הועדה החליטה להיענות בשלילה לשחרור המוקדם. ביצ'ר נשאר עוד שנה בפנים. חד, מהיר, אכזרי. כמו כל הסדרה המצויינת הזאת.

בין לבין היו הבדיחות על סקס והעיר הגדולה, הקריצה לרשת HBO, העירום המלא של דילן, הסוף הטראגי של יוז, הנשיקה של אוריילי והפיצוץ.

כתוביות.

זה באמת לא טלוויזיה, זו יצירת מופת.






והחל מהשבוע הבא, פרקי העונה החמישית. ימי רביעי, אחרי חדשות חצות, ערוץ 2.