"Just When I thought I was out, They PULL me back in" - את המשפט הזה, שנכנס מזמן לפנתיאון, אמר, כמובן, מייקל קורליאונה בהקשר אחר לגמרי, אבל הוא נראה פתאום כל כך נכון בתחושה שלי כלפי הסדרה הזו.

העונה הזו הוציאה ממני הרבה תסכול ואכזבה, עד שממש התחלתי להרהר באפשרות שאתייאש מהעונה הזו, ופשוט אפסיק לצפות. ואז, דווקא אז, פתאום הם הביאו אותה בפרק מופלא, מרגש ומרהיב, שגרם לי - לפחות לשבוע אחד - להביע אמון מחודש בסדרה וביוצריה.

פתאום, אפילו העלילות הגרועות מהפרקים הקודמים איכשהו הצליחו להראות הגיוניות בקונטקסט של הפרק הזה: העזיבה התמוהה של קרלוטה מסתדרת עם חרדת הנטישה של מאט, התסכול של טים מליילה מביא אותו להתחבר אל מאט ולדרדר אותו לחיי שתייה והוללות, סיפור הגזענות מסביב לסמאש מקבל פתאום אור חדש ומעניין, ואפילו עונת הפוטבול שנראתה כמו עניין זניח פתאום קיבלה זריקת מרץ ועכשיו יש לבחורים "בשביל מה" לשחק (לקבל חזרה את סמאש).

אוקיי, לא הכל היה מושלם, כמובן. ג'ולי עדיין מעצבנת, אפילו כשהיא צודקת (והיא, כמובן, צדקה), אבל הנוכחות של תמי והיכולת שלה לדבר על לבו של אותו בוחן פיצתה על הכל. גם הקטע של טיירה ולאנדרי היה די צפוי, וכאב הלב על ג'ין החמודה שהיה ברור שתשמש כמכשיר עלילתי בלבד, אבל המשחק המשובח של ג'סי פלמונס ושל אדריאן פאליקי הצליח קצת להשכיח את החלק הפחות טוב.

העלילה של מאט הרגישה בתחילת הפרק קצת מאולצת (פתאום הוא נזכר שכואב לו שקרלוטה עזבה?), אבל בסוף הפרק זה כבר נראה הרבה יותר הגיוני, והתברר שפשוט נמאס לו. החיבור שלו עם ריגינס היה די מעניין, גם אם היה ברור שזה מכשיר עלילתי, ובסופו של דבר, אהבתי את זה שהם סוף סוף נזכרו שהוא מפקיר את הסבתא שלו לבד, ושה-Wakeup שלו חייב להיות קשור בה. וכמובן, הסצנה ההיא במקלחת עם אריק היתה פשוט פסגה של יצירה טלוויזיונית, עם משחק פשוט מדהים גם של קייל צ'נדלר וגם של זאק גיפורד. מסוג הסצנות שגורמות לי לצמרמורת בגוף.



הסצנה של סמאש בחדר ההלבשה היתה ברמה לא פחות גבוהה, החל מהנאום המרגש ועד הרגע שבו אנו מוצאים אותו לבד בחדר ההלבשה (בחירה אמנותית פשוט מבריקה). אשריה של סדרה שמסוגלת לנפק שתי סצנות מופלאות כאלה בפרק אחד.

בכלל, גאיוס צ'ארלס היה בשיאו בפרק הזה, עם שלוש סצנות מעולות: הסצנה הזו, הסצנה שבה הוא מספר לאריק על ביטול המלגה והסצנה שלו עם אמא שלו (וכמו תמיד, השחקנית שמגלמת אותה, ליז מיקל, נתנה הופעה עילאית). זה היה הסמאש הישן והטוב של העונה הראשונה, ולא הטיפוס השחצן והמגעיל שניסו לשוות לו בתחילת העונה משום מקום. תמיד חיבבתי את הדמות הזו, ואני שמח שסוף סוף הם מצאו עבורו את הסיפור הנכון.

עוד רגעים קטנים אבל יפים בפרק: תמי מחבקת את גרייסי בל כשהיא צופה בג'ולי במבחן שלה, אריק מגלה ערנות מרשימה ביחס לג'ולי, באדי מביע פליאה על מהלך של אריק אבל ממהר לסגת כשהוא רואה את המבט שהוא מקבל (ניואנס קטן, אבל כל כך מתאים לדמות), לאנדרי ששואל את סמאש לאיזה סרט לקחת את ג'ין (וזוכה להתעלמות מופגנת) וג'ין שמספרת ללאנדרי על "Mystery Science Theater 3000" (עבודה יפה מצד התסריטאים לשוות אמינות לשיחה של חנונים).

הסדרה הזכירה לי פתאום קבוצת ספורט שהיא אלופה גאה, שבעונה שאחרי הזכיה לא מפסיקה לאכזב, ודווקא בתחתית הבאר, כשכולם כבר מספידים אותה, פתאום - למשחק אחד נגד האלופה המתקרבת - נותנת הצגה ומזכירה לכולם מה היא יכולה לעשות כשהכל מתחבר. ובדיוק כמו בעולם הספורט האמיתי, כך גם כאן, נשאלת השאלה: אוקיי, הם הראו מה הם יודעים לעשות כשהם טובים, אבל האם הם יוכלו לעשות זאת גם בשבוע הבא? האם יוכלו לצבור מומנטום ואולי לעשות קאמבק מרשים, ולכל הפחות לגמור את העונה עם טעם טוב בפה? נותרו עוד 2-3 פרקים בלבד שצולמו לפני השביתה, הבה נקווה שהם ברמה של הפרק הזה.

עוד כמה קטעים שאהבתי מאוד:
מק שאומר לאריק "אתה יכול להריח את זה?" ואריק, שמבין שהעתיד שלו תלוי בנער הזה, משיב: "לא, אני לא", כשברור לחלוטין שהוא מריח את האלכוהול.

סבתא סרנסון - שנראית לגמרי מעופפת - אבל זורקת פתאום לאריק ש"מאט צריך אותך", ומראה שהיא מכירה את הנכד שלה קצת יותר טוב ממה שחשבנו. רגע פשוט מבריק ויפהפה.

מילה טובה ללאנדרי, שלמרות שהיה ברור שהוא מת לנשק את טיירה על המקום, נתן ריספקט לג'ין, וביצע את הפרידה בצורה מכובדת (למרות שברור שהיא צודקת, והוא עשה טעות. זה לא יחזיק מים שם).

ציון: 10.