אין לי מושג מהם סיכויי ההישרדות של "Carpoolers" לאחר שהשביתה תסתיים (לא גדולים במיוחד, מן הסתם. גם נתוני הפרק הזה - מול פרק חדש ועתיר-רייטינג של "האוס" - לא היו מוצלחים, בלשון המעטה), אני רק יודע דבר אחד: אסור לתת לה ללכת מאיתנו. הפרק התשיעי, בדיוק כמו הפרקים שלפניו, רק חיזק את ההרגשה הזאת.

זה התחיל עם הסיפור המשעשע על "האיש הכי יפה בבניין", שבהתחלה סתם עצבן את ליירד, אחר כך גרם לו לרגשי נחיתות ולהבנה שהוא חייב לאמץ לו תחום עניין כלשהו, כמו נגינה בקלרינט. מאוד אהבתי את ההצגה של ליירד כילד שמן, שרזה כשהתבגר, מעין קריצה לג'רי אוקונל עצמו. אהבתי גם את סצנת הנגינה המשותפת שלו עם האיש היפה, כשברקע שפכה אותי מצחוק בחורה שרקדה בצורה מטורפת מאחור.



גם האינטרקציה של אוברי עם ה"יפה" היתה משעשעת, בפרט הקטע בו הוא גורם לכך שאוברי נאלץ לקנות את זוג המכנסיים הנוצצים, שהביאו לקטע הסיום ההיסטרי. פחות אהבתי את העובדה שזה נעשה בצורת השומרים שתופסים את אוברי כי "הוא יפה מדי בשביל לגנוב בגדים", כי הקטע הרגיש קצת מאולץ מדי ולא באמת אמין. מצד שני, מאוד אהבתי את הטוויסט אותו מגלים הארבעה לקראת סיום הפרק - הוא לא באמת יפה. והוא אפילו קרח. ואין לו שיניים. מצוין.

בין לבין קיבלנו את סיפורו העצוב של ג'פטו החתול, שהלך לעולמו בגיל 32, הותיר את דאגי שבור-לב, וגרם לליירד להזדהות מאוד משעשעת איתו (שמצד שני, הובילה לסצנה ארוכה מדי ולא באמת מצחיקה של ליירד זועק על הכביש בלילה).

אבל מי שכרגיל גנב את ההצגה היה מרמדוק, שסיפורו היה המשעשע בפרק, ובפרט המפגש הראשון שלו עם אולה, שהציג את אחד הדיאלוגים המצחיקים ביותר בסדרה. בכלל, כל היחס של מרמדוק אל המשימה החדשה שלקח על עצמו, החל מהשיחה הראשונית עם אמו, דרך ההתארגנות שלו על "הציוד המיוחד" וכלה ברומן שלו, היו מצוינים ומצחיקים מאוד (למשל ה"Testing", כשהוא בודק שהערב הקודם לא היה חלום ואז דופק את הראש בארון ומודיע ש"הכל בסדר").



בסך הכל פרק מבריק, עם כמה פגמים קטנים מאוד. ציון: 9.5.