10. מרשים איך סדרות תקופתיות מרגישות צורך עז לשבץ פנימה את היהודים. כך היה בעונה השניה של "רומא" עם החבר'ה היהודים והורדוס, וכך היה ב"מדיסון" עם משרד התיירות הישראלי שרוצה לשכור את שירותי משרד הפרסום. השיחה של רייצ`ל מנקן עם דון דרייפר, קרוב לוודאי האיש הכי כריזמטי בטלוויזיה כרגע, תוך שהיא מסבירה לו שציון זה בעצם שם עתיק לישראל ואת תולדות הגלות היהודית, היתה רגע יהודי חם של נחת. אבל גם באופן כללי, הכתיבה בפרק הזה היתה לעילא ולעילא, הן עם סצינות מצוינות כמו דון נופל במדרגות ונחבט בעברו העלום, הן עם השיחות על רבדיהן והן מבחינת משפטי מחץ מצוינים. יופי של סדרה (yaddo).



עוד 10. דקסטר.

עוד 10. גיבורים.

ו-10 אחרון להפעם. סוף סוף זה קורה. "הישרדות" גברה על ערוץ 2 ברייטינג. הניצחון של ערוץ 10 המשיך גם בתוכניות ששודרו לאחר מכן.

9. מה זה הטירוף הזה? אני מודע לאהדת מפיקי "ER" לסופי עונות בומבסטיים, אבל זה כבר היה מעל ומעבר. במובן החיובי, כלומר, בניגוד לסוף העונה העשירית למשל שבה פראט וצ`ן נקלעו לקרב יריות במהלך נסיעה ונפלו אל תוך הנהר. כאן יש לי חשש ממשי לחייו של ג'רי (אברהם בנרובי התחיל את "גברים על עצים" עם תום העונה הזו של "ER") ולחיי העובר של אבי. ולוקה המסכן, צופה בה משותק ונטול יכולת לעזור או לבקש עזרה. מצב מבעית. זה הזכיר לי את הסצנה של קרטר אחרי הדקירה בעונה השישית ומארק אחרי שהוכה בשירותים בעונה השלישית. בשלושת המקרים הללו דהרו יפה ואפקטיבי על דמות ראשית אהובה שמוטלת הרחק מהשאר, ולמרות שהחשש שלנו כצופים לגורל הדמות אינו ממשי, מייסר לראות אותם שוכבים כך. זה נכון ברוב המקרים שבהן דמויות ראשיות נפגעות בסדרות - הן בוודאי תחיינה אבל ההתמודדות שלהם אחרי כן תהיה מרתקת ומכמירת לב. ג`ון וולס אוהב לעשות את זה, לא רק ב-"ER" אלא גם בסוף העונה הראשונה ותחילת השניה של "הבית הלבן". יש לי יסוד סביר להניח שהוא זה שהתווה את הקו העלילתי ההוא ולאו דווקא ארון סורקין (yaddo).

עוד 9. זהירות, ספוילר כבד לסוף רומא: לאאאאא! איך הרגתם את ורנוס?! אמנם זה קרה לפני 2000 ומשהו שנה ומן הסתם הוא גם ככה מת, אבל גם מקום קל לספק היה בסדר מבחינתי. איזה פרק גדוש ונפלא, עם איחודם המלבב של לוסיוס ופולו ואהבת האחים שלהם, והסוף עם קיסריון שמתחכם להיסטוריה כשם שהסדרה הזו כל כך אהבה לעשות. היה משמח ומרגש לראות את ילדיו של ורנוס מוחלים לו - או לפחות חומלים עליו - על ערש דווי. בזמן הצפיה בכלל לא ידעתי שזה הפרק האחרון לסדרה, הרי הוא כולה העשירי לעונה, אבל הסצנה החותמת אכן נראתה חותמת ויאה. עיטור של כבוד הולך לשחקן המגלם את אוקטיביאנוס. אמנם לא הבנתי למה החליפו באמצע העונה למישהו שבכלל לא מזכיר את השחקן הקודם, אבל אין מה להגיד, הוא מקריפ ברמות (yaddo).

8. "על טבעי". לפני שאתייחס לפרק האחרון בעונה, משפט אחד על העונה בכללותה: מעבר להומור, שהיה מנת חלקם של רבים מהפרקים בעונה הנוכחית - סוג של שיפור מהעונה הראשונה - הצליחה העונה השניה להביא עמה סוג של ערך מוסף, עם איזושהי עלילה עוטפת (שלמעשה החלה כבר בפרק הפיילוט), וגם - לפעמים - כמה פרקים מוצלחים במיוחד שעומדים בפני עצמם (למשל הפרק בהוליווד, עם הקריצות הפנימיות החמודות להפליא). צמד פרקי הסיום הלכו רחוק יותר ממה שחשבתי, תחילה עם המוות המפתיע של סאם (בחלק הראשון), ולאחר מכן עם ההחלטה של דין לעשות עסקה עם השטן. מאוד אהבתי את תוכניתו של השד צהוב-העיניים, אבל הדבר המוצלח ביותר בפרק הסיום היתה חזרתו של האב, שבסצנה אחת מצוינת, ללא מילים, עזר לדין לחסל את הביג-באד של הסדרה, וגם הצליח להעביר כל כך הרבה רגש, אהבה וגעגועים. זה היה כל כך מקסים, שהייתי חייב לראות את הסצנה הזאת שוב כדי להיות בטוח שבאמת לא נאמרה שם ולו מילה אחת. עוד דבר שאהבתי היה העובדה שהמעשה שדין עשה כדי להחזיר את סאם מהמתים לא נשאר איתו כסוד שהוא עומד לקחת אל קברו, ושהעסק נפתח כבר עכשיו, דבר שמאלץ גם את סאם וגם את דין להתעסק בזה במהלך כל העונה השלישית, שתלווה - מן הסתם - את אותה שנה שנותרה לדין, ואת הניסיונות של שני האחים להתחמק מההסכם.



8. "ארץ נהדרת" פתחה עונה חדשה עם פאנל ראשון מעולה, שכלל כמה דמויות חדשות וגאוניות, כמו גיא זוהר ההיסטרי, הבנות נחמה וחני נחמיאס, שפשוט קרעה אותי מצחוק (במיוחד כשהיא אמרה לבנות נחמה "אני מעבירה את ארבעתכן"). ההמשך היה קצת פחות אחיד ברמתו, כשלא ממש אהבתי את "הח"כ שכיבה אותי", שהיה, לטעמי, קצת ארוך מדי וקצת פחות מצחיק מדי, לפחות עד הקטע שבו הגיע נתן זהבי. "היסחפות" היתה אחלה (ובמיוחד שוש עטרי), ו"מור דן טוקינג" היה נחמד. מה שהיה קצת פחות מוצלח היה קטע הסיום ("מדינת ישראל: המיטב" או איך שלא קראו לזה), שפשוט לא מצחיק אותי.

8. צפיתי רק בשלושת הפרקים הראשונים של "דני הוליווד" ובאופן מפתיע מדובר בסדרה חמודה מאוד, בעלת סיפור מסגרת לא רע, שכתובה היטב. כולי תקווה שהעסק לא יידרדר למחוזות הטלנובלה המרגיזים של "השיר שלנו" ואולי אפילו תהיה לנו כאן דרמה יומית ראויה לכל אורכה, ולא רק לפרקים.

7. "אאוריקה" הציגה השבוע פרק טוב, במיוחד עם כל האנשים הנעלמים והיקומים המקבילים (כביכול). התעלומה היתה מרתקת וסוחפת, ולמרות ה"אקדח" שהושתל במערכה הראשונה (המכשיר ההוא של בתו), ולמרות שהיתה לי הרגשה שיקרה עם זה משהו, לא הצלחתי לעלות על הפיתרון החביב. קצת חבל שעשר הדקות האחרונות של הפרק היו פחות מעניינות בצורה משמעותית, מלבד הקטעים החביבים עם "שארה", המוזיקה הדרמטית והסרקאזם. אבל פרק טוב, בסך הכל.

6. "קייל XY" חזרה לעונה שניה בפרק לא רע, שהציג כל מיני תשובות מגניבות לתעלומה הראשית, אבל גם שני קטעים קצת דביליים - הזזת הכוס, וסצנת הירי והמוות. מה שכן, אהבתי מאוד את ההתנהגות של המשפחה, ובעיקר של האמא, ואת האיחוד המרגש בסיום הפרק. וגם מגניב שיש קייל(י) חדש(ה).

5. "משמורת" הציגה לנו מסע מעניין למדי לעבר של הדמויות, אבל שני עניינים היו קצת מוזרים: האחד, היה בלבול לא קטן בכל הנוגע ל"באיזה זמן אנחנו צופים עכשיו?". נכון שלא היו הרבה מאוד מעברים בין הזמנים, אבל בכל פעם שהיה כזה (ובעיקר כשלא היה) לא היה ברור מה בדיוק אנחנו רואים. תרם לבלבול: אודי מוצג כבוגר גם כשהוא אמור להיות ילד קטן. מוזר ומבלבל.


משפט השבוע
רוג'ר, "הגברים של שדרות מדיסון": את לא אוכלת? תראי, יש לנו צדפות בסגנון רוקפלר, ביף ולינגטון, נפוליאון. אם נשאיר את הארוחה הזאת בלי השגחה היא תכבוש את אירופה.


בשולי הממיר
ב"הגברים של שדרות מדיסון" ראינו את פרדי, השחקן ג'ואל מוריי, מי שהיה פיט ב"דארמה וגרג" שהזדקן מאוד מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו.

ב"דקסטר" הגיח ברוס וייץ, שיזכר לעד כבלש המטורף בלקר מ"בלוז לכחולי המדים". כאן הוא היה שכן תמהוני לא פחות (אסף רזון)