יש לא מעט סדרות בסגנון של "מדיום" שעושות צעד חסר-תקדים בעלילה, ובדרך כלל לא מתמודדות עם התוצאות. בלא מעט מקרים, הם אפילו מחזירים את המצב לקדמותו בעזרת טריק שטותי ומטומטם (והרי שבסדרות עם אפקט מד"ב כמו "מדיום" זה לא כל כך קשה). דווקא "מדיום", שבלא מעט מקרים היה נדמה כי היא קצת סתמית וחסרת ייחוד, החליטה להיכנס לקרב נגד השינוי העלילתי הגדול ביותר שיכול להיות בסדרה שכזו, ובינתיים התוצאה היא 1:0 למדיום.

הפרק הראשון בעונה נפתח, כרגיל, בחלום (וגם בראיון תמוה עם אנשים על חוף וניס שמזכירים לנו מה קרה בעונה הקודמת). וזה לא העניין בפרק - הוא מדבר על הרבה יותר דברים ומנסה להתמודד עם מה שקרה בסוף העונה הקודמת בצורה הכי מציאותית שיש. בין אם זו מארי שלא מקבלת חמאת בוטנים על הלחם שלה, או אם זו ברידג'יט שיכולה לבחור מי ייקח אותה לבית הספר, או אם זו אריאל שמקבלת את התפקיד בהצגה באמצעים תחמניים, או סקנלון שהורד לדרגה נמוכה במשטרה, ואם זה ג'ו שדואג למשפחתו. וכמובן - אליסון, שנפגעת מהעניין בצורה הכי גדולה: יש לה חלומות, אבל מה היא יכולה לעשות בקשר לזה? אז לא, אין שום פתרון מושלם לכל השאלות האלה, בניגוד ל"מכושפות" המצב לא יסתדר ברגע שנמחא כף ונמריא אל השמיים עם חיוך על הפנים. כאן הכל עצוב, מדכא, במצב רע, ואין ממש דרך כדי לשפר את המצב ולחזור למה שהיה...

ככה בערך מתחיל הפרק, וגם ממשיך עד לסיום. יחד עם הגילוי על מיהו הרוצח של הילד הקטן (הערה: הקטע בו מגלים את הילד בקופסת הבובה מטריד במיוחד), עם סיום השיר של זו שצריכה לקבל את התפקיד (עוד הערה: הסצינה המלווה בשיר היא אחת ההחלטות הבימאיות הטובות ביותר שראיתי לאחרונה), כך אנחנו גם מקבלים ניצוץ קטן של תקווה, כשסקנלון מצלצל לאליסון והוא כבר לא נשמע כל כך רוטן ומעוצבן, ואנג'ליקה יוסטון מבקשת סליחה מאליסון ומציעה לה שיעבדו ביחד.

הפרק הזה הוא בין הפרקים המבוימים הכי טוב בתולדות הסדרה וגם בתולדות לא מעט סדרות אחרות, הוא מלא בסגנון מיוחד, פסקול מתאים, תסריט נפלא ומשחק מצוין, והחלטות שגורמות לכל רגע פשוט להיראות כמו רגע קולנועי - ותוך כדי גם לשמור על העלילה, עגומה אולי, אבל מעניינת ולא פסימית.

אז לא, אולי לא הכל יהיה ורוד בעונה הזו של "מדיום", אבל זה לא אומר שלא תהיה עונה מצוינת. ציון: 10.