כשהתחלתי לראות חברים, העונה השנייה של הסדרה כבר הייתה בעיצומה. אבל לפי מה שהבנתי - לא הפסדתי הרבה. כמו שכבר אמרו על סדרות רבות וטובות מזו: בעונה הרביעית הסדרה ב-א-מ-ת התחילה (ע"ע סיינפלד). מסתבר שערוץ 3 חשב על אנשים כמוני, והחליט, כמו כל סדרה שכבר יוצאת מכל חור אפשרי, לשים אותה בשידורים חוזרים לפני הטלנובלה קוצרת השבחים והפרסים "לחיי האבא" או משהו כזה. ניחא, לא על זה רציתי לקשקש לכם.

כשהתחלתי לראות חברים, הסדרה הזו קסמה לי בצורה יוצאת מן הכלל: מוניקה, שהייתה פעם שמנה ועדיין יש לה תסביכי ילדות של ילדה שמנה שהוריה לא אוהבים אותה; רייצ'ל, נערת הזוהר שהודחה באכזריות אל המציאות הקשה של ניו יורק פרה-אסון-התאומים; ג'ואי השחקן המובטל שמוצא תפקידי שורה וחצי בסדרות שאחי הקטן רואה ב"הופ קטנטנים"; רוס הבחור המלוקק, עם המוס המגעיל על השיער והקוף המשעשע שלו, ששומע את "the lion sleeps tonight”; צ'נדלר, הילד להורים גרושים, הומוסקסואלים וטרנסווסטים שמצא דרך מצוינת לנתב את הכעס שלו, באמצעות הריסת מערכות יחסים מקצועית, התחברות לנשים משונות (“Oh My God...”) וציניות; ופיבי, התעלומה.



היו לסדרה הזו את כל המרכיבים המושלמים להיות הסדרה הטובה ביותר בטלוויזיה, בייחוד בתקופת פוסט-סיינפלד שגרמה לחלק מהצופים הרגשה שעכשיו תגיע תקופה יבשה מבחינה טלוויזיונית. כמובן שמייד קפצו בני כת "חברים" ואמרו "מה פתאום יובש? כל עוד "חברים" משודרת - תמיד יהיה מה לראות, גם אם נצטרך לצפות באותו פרק 20 פעם!"

אחחחח, איזו אוטופיה.

כל השמנות שרות וכל הסדרות מסתיימות. בין אם כי החברה בעלת זיכיון השידור מבטלת אותה, ובין אם כל הצדדים החליטו שהגיעו מים עד נפש ועושים פרק סיום מותח, עצבני, ומתקשר בצורה גאונית לפרק הראשון (שוב, סיינפלד), או שהם יכולים כבר למרוח את הסדרה כמו מסטיק מגעיל, שכבר מתפרק בפה מרוב הלעיסה, למחזר בדיחות בצורה מבחילה, להרוס דמויות בצורה מעוררת רחמים, ועוד לומר "זו העונה הטובה ביותר שלנו". לחבר'ה מחברים קסמה יותר האופציה השנייה, כך שהיחידים שעדיין צופים בסדרה הם האנשים שחיקו את התספורת של רייצ'ל בזמנו, או כאלה שמבינים במה צ'נדלר באמת עובד.



ב"חברים" מבינים על איזו ערמת זהב הם יושבים. הם עשו בחוכמה כשהחליטו לשים את מוניקה וצ'נדלר באותה מיטה, הם עשו בחוכמה עוד יותר גדולה כשהחליטו ליצור בין רוס ורייצ'ל מן יחסי שנאה בגלל "פסק הזמן" האגדי. גאוני, אתם לא תשמעו אותי מתלונן.

אבל כאן התחילו הצרות.

כולם הבינו כ"כ טוב מה הם עושים, את מי הם מחפשים, לאן הם רוצים להגיע ועוד ועוד, עד שהם שכחו את עצמם בדרך.

הנוירוטיות של צ'נדלר ותסביכיה של מוניקה, הילדה השמנה והמסכנה שרק רוצה להתחתן ועשרות אלפי ילדים קטנים הם שילוב קטלני. שילוב שצריך לדעת איך לנווט אותו, כדי שהצופים יוכלו לעכל את זה כמה שיותר בקלות. אבל כאן כולם כבר איבדו את עצמם לדעת: צ'נלדר המסכן, הנוירוטי והחמוד נאלץ להתקפל בכל פעם שמוניקה מוצאת איזה שטיק חדש כדי להמם את קהל הצופים, כמו "גניבת הרעם", עד שצ'נדלר האומלל נשאר רק צל של המטורפת ההיא (וזה קשה עם כל הקילוגרמים המיותרים) ובמקום צ'נדלר הציני, קיבלנו צ'נדלר הבעל האוהב והנורמלי לעיתים, שמאיפה לעזאזל צצו לו משקפיים. רוס ורייצ'ל, מרוב היפרדויות, חזרות וחתונות, כבר שכחו מה הם באמת, ורייצ'ל מבקשת ממנו את "לילה הבונוס", שאישית, אני לא שמעתי עליו מימי.



ג'ואי, שהיה הרווק המושבע והבודד הוכנע ע"י רייצ'ל שעברה איתו לדירה, ובתקופה שאחרי נפילת המגדלים אפשר לראות את דגל ארה"ב מתנוסס לו בצורה פתאומית על קיר דירתם. פטריוטיזם ניחא, אבל הם לא יכלו לבקש מ- NBC שתשים את הלוגו בפינת המסך, מתנפנף בשלל צבעי דגל ארה"ב? אני אישית לא ראיתי את הדגל בביתם של משפחת סימפסון, ואפילו נד פלאנדרס לא הניף אותו, המרושע.

אבל החברים שלנו יודעים יותר טוב מכולם, וחוזרים בעונה השמינית במספר, שכבר מעייפת, לא מחדשת ובעיקר ממוחזרת. הבדיחות מתחילות להישמע מוכרות, והחבר'ה מתחילים לדבר על מקרים שהיו לפני כמה שנים, כי כבר אין להם מה לומר, לחדש, להעביר. פיבי כבר לא שרה שירים חדשים, צ'נדלר שמן ומשעמם כמו הדוד המפחיד שנותן כסף, השיער של רוס כבר נראה מודבק ולא אמיתי, מוניקה כבר מתחילה לעצבן בצורה יוצאת מן הכלל, רייצ'ל כבר נמאסה, היא ושערה המבריק ומלא הברק, וג'ואי המסכן שעבר עיקור גמור מסיבות שאינן תלויות בו. ומה נשאר? נשארה התקווה שהסדרה הזו תגמור את חייה בכבוד מסוים, וכרגיל, בפרק זוהר וחסר כל פואנטה שיקשר בינו ובין הפרק הראשון.

ועד אז? תסבלו.






העונה השמינית של חברים, ימי שלישי, 20:55, ערוץ 3.