רגע אחרי ששנת 2007 חלפה לה, הגיע הזמן לסיכום שנה של "הממיר". גם השנה, כמו בשנה שעברה, עברתי על כל ממירי השנה החולפת, ריכזתי את כל מה שקיבל את הציון 10, וניסיתי לבחור את 25 הרגעים הגדולים בטלוויזיה שלי. גם הפעם, מדובר בסיכום סובייקטיבי לגמרי, שנלקח מהסיכומים השבועיים. אתם יותר ממוזמנים לספר לנו על השנה שלכם. שלוש הערות חשובות, לפני שנתחיל:

1. השתדלתי מאוד לא לבחור יותר מפרק אחד לכל סדרה. מכיוון שזה היה לחלוטין בלתי אפשרי, יש שתי סדרות שקיבלו שתי נציגויות (כל אחת), אך מכיוון שכך, הפרק השני של כל סדרה נכנס לקטגוריית "על הסף", שפותחת את הרשימה.

2. כדי לא להסתבך עם כפילויות, החלטתי להתייחס רק לדברים שכבר שודרו בארץ, כך שפרקים שכבר קיבלו את הציון 10 בטורי תנועות הצופים אך טרם שודרו בארץ יהיו שייכים לסיכום 2008, כך למשל יש התייחסות רק לפרקי העונה הראשונה של "דקסטר" (למרות שכחצי מפרקי העונה השנייה כבר שודרו בארץ).

3. זה אולי מיותר להגיד את זה, אבל בכל זאת: כל פיסקה שעוסקת בפרק כזה או אחר, מדברת בצורה מפורשת על אירועים באותו פרק, ולעיתים אף מספיילרת אותו קשות למי שטרם צפה. זהירות.





על הסף (כמעט נכנסו אל רשימת ה-25 שלי)
"המשרד", עונה 3, פרק 23: "משחקי חוף"
אני חושב שנגמרו הסופרלטיבים שאפשר להרעיף על "המשרד", ועדיין הפרק הנוכחי הכיל כמה פנינים ("טובי, אתה לא בא איתנו"), כמה הברקות (קרבות הסומו וההיסחפות בנהר), וכמה דברים הזויים נוספים (תחרות אכילת הנקניקיות), אבל כל הדברים הנפלאים הללו התגמדו בסצנה אחת מופלאה של פאם, שקיבלה חיזוק מהאומץ שלה ללכת על הגחלים ופשוט אמרה את כל מה שהיא שומרת בבטן כבר הרבה מאוד זמן. רגע טלוויזיוני מפעים, מרגש ונדיר.
(מתוך הממיר 21/10/07)

"דקסטר", פרק סיום העונה הראשונה: "נולד חופשי"
פרק סיום העונה הראשונה של "דקסטר" חתם עונה מדהימה, רבת תהפוכות ועוצמתית, בסדרה, שלפחות מבחינתי היא ההפתעה הנעימה ביותר של השנה. כתיבה מבריקה שממגנטת אותך למסך בנשימה עצורה לכל אורכם של 12 פרקיה. פרק הסיום עשה את זה בענק עם העימות המתבקש (שטרם הסתיים, אגב) בין דקסטר לבין דוקס שיודע שמשהו לגמרי לא בסדר איתו, עם העימות המופלא בין דקסטר לבין מי שהתברר כאחיו הביולוגי, שבסך הכל ניסה לשתף אותו באחת הפעולות שהוא הכי נהנה לעשות. תוך כדי כך קיבלנו הסבר לאופי הרצחני הן של דקסטר והן של ה-ITK, אופי שקיבלנו לגביו רמזים בפרקים הקודמים בסדרה. אחד הקטעים החזקים בפרק קרה כשדקסטר עבד על רודי כדי ללכוד ולחסל אותו, והותיר אותו במצב שגרם לשוטרים להסיק שהוא בעצם התאבד. היה מרגש לראות את דב המסכנה גמורה לגמרי מהגילוי על אופיו האמיתי של האדם שהיא התאהבה בו ועמדה להתחתן איתו, השבירה שלה מול דקסטר היתה אחד הרגעים החזקים בסדרה (יחד עם קפיצות ההתרגשות שלה מהשבוע שעבר). עוד רגע חזק היה סצנת הסיום של הפרק, בו דקסטר מפנטז על אהבת הציבור, תוך שהוא מאמין שמעשי הרצח שהוא עושה הם באמת חיוביים. מה שלמעשה הותיר אותנו עם שאלה קיומית ועם הרבה מחשבות מאוד מעניינות.
(מתוך הממיר 7/10/07)





מקום 25: "טורצ'ווד", פרק סיום העונה הראשונה: "קץ הימים"
"טורצ'ווד" סיימה עונה ראשונה בפרק מבריק. אירועי הפרק הקודם שבהם אוון פתח את הבקע גרמו לאי יציבות כללית בעולם והביאו להגעתם של אנשים מזמנים אחרים. הפרק הכיל אירועים חזקים רבים: החל מהמגפה השחורה המצמררת, דרך העתיד של ריס כפי שהוצג במניפולטיביות לגוון, סצנת הפיטורין של אוון, דיאן שמתגלה בפניו, ליסה שמתגלה בפני יאנטו, וטוש שמקבלת מסר מאמה. מאוד אהבתי את הדרך בה ניסה ג'ק לעצור את שאר הארבעה מליפול למלכודת של ביליס, ובמיוחד את הדברים שאמר לגוון ("אם אכפת לך כל כך מריס, איך זה שאת נמצאת חצי מהזמן במיטה של אוון?"), כמו גם את כל האירועים הקשורים במותו של ריס (האזהרה המטעה, הרצח עצמו וההתפתחויות בעקבותיו). ואם כל אירועי הפרק העמוס הזה לא היו מספיקים הגיע אבדון, היצור ש"מגיח מתוך החשיכה", זה שהיה כלוא מתחת לבסיס של טורצ'ווד כל הזמן הזה, ועכשיו כולם מתים מתחת לצל שלו, רק כדי שג'ק - האיש שלא יכול למות - יצליח להיות זה שמחסל אותו, למות סופית (אחרי שכבר מת פעם אחת בפרק הזה), ואז לחזור לחיים בזכות גוון. הפינאלה של הפרק, עם ג'ק שמחכה ל"סוג הנכון של הדוקטור" שכנראה מגיע ולוקח אותו מסיבה כלשהי, חתם פרק משובח מאוד בעונה שהיתה קצת לא אחידה ברמתה.
(מתוך הממיר 12/8/07)

מקום 24: "החיים על מאדים", פרק סיום הסדרה
קטונתי מלסכם או לנתח סדרה כה מופתית כ"החיים על מאדים". דרושה גם פרספקטיבה ראויה כדי להעריך באמת את הפלא הטלוויזיוני שהיא. אך מכיוון שהיעדר ציונו של פרקה האחרון ועוצר הנשימה הוא לא פחות מפשע, אומר רק זאת: מעטות הסדרות שמתהדרות בתעלומה כה מורכבת, עם אספקטים כה הזויים, ומצליחות לצאת מזה בשלום. מעטות הסדרות מסוגה של "החיים על מאדים" שלא יוצרות סוג של אנטי קליימקס בסיום, בין אם מדובר בסיום צפוי או מופרך. "החיים עם מאדים" הצליחה לעשות את הבלתי ייאמן. סיומה רחוק היה מלענות על הכל, הקצוות נותרו פתוחים לרוב, ויחד עם זאת, שום תסכול לא פרץ ממני בסיום, שום שאלה לא בצבצה לפתע, כלום לא היה ברור וזה היה ברור כשמש, זה היה סיום כל כך הדוק שמספר סיפור כל כך שלם ויחד עם זאת, רציתי עוד, לא נצרכתי לעוד, אך רציתי כל כך. זה היה פרק הסיום הטלוויזיוני המושלם ביותר שראיתי מעודי, וגם הסדרה כולה נמצאת חזק במרוץ. הצטערתי שהיה לנו כל כך מעט ממנה, אבל זה חלק מקסמה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה סדרה הותירה כך, מתי שחקנים על המסך השפיעו עלי כך, כנראה שיש טלוויזיה ויש "החיים על מאדים" (doron_g).
(מתוך הממיר 28/10/07)
הערה: פרק הפתיחה של הסדרה הגיע למקום השביעי בסיכום 2006.

מקום 23: "קוראים לי ארל", עונה 2, פרק 13: "אוצר קבור"
אני מת על פרקי "ראשומון", פרקים שבהם רואים אירועים מסוימים, כשחלקם לא מובנים, ואז רואים אותם שוב, מזווית אחרת, ששופכת אור על אותם אירועים. עשו את זה נהדר ב"דוסון קריק", עשו את זה מופלא אצל "הסימפסונז" (ומן הסתם גם בעוד מקומות), ועכשיו - גם "ארל" עשתה את זה. ואיזה כיף היה. לראות את הפתיח הכל כך מוכר של הסדרה, מבוצע שלוש פעמים נוספות עבור שלוש דמויות שונות היה אחד הדברים המלהיבים ביותר בסדרה הזאת. במיוחד אהבתי את הסגמנט של רנדי, אבל גם ג'וי ו"עדיף-פשוט-שתקראו-לי-קראבמן" היו נהדרים. גם קו העלילה עצמו היה עשוי נהדר, ובכלל - ואני יודע שזה אולי נשמע קצת כמו תקליט שבור - אבל הפרק הזה היה בלי שום ספק הפרק הטוב ביותר של העונה עד כה.
(מתוך הממיר 3/6/07)



מקום 22: "אברווד", פרק סיום הסדרה: "אברווד לעד"
פרק הסיום של "אברווד" שודר ביום חמישי האחרון. רצה הגורל ויצא לי לצפות באותו השבוע גם בצמד פרקי הסיום וגם בצמד פרקי הפתיחה של הסדרה, וזו היתה אחת החוויות הטלוויזיוניות היותר מענגות שעברו עליי בזמן האחרון - ולא רק בגלל המעגליות המקסימה (ההבטחה לפוני שקוימה סוף סוף, הקישור לגלגל הענק). פרק הסיום היה מרגש עד דמעות בזכות נינה שאומרת כן, בגלל הקליפ המקסים לארבע שנות אפרם ואיימי, על כל התהפוכות שעברו היחסים ביניהם, בגלל עדנה שנשברת סופית רק כדי לקבל הצעה שאי אפשר לסרב לה, בזכות ברייט שמשיג את האנה בחזרה רק אחרי שהוא מוותר עליה, בזכות דמויות אהובות, אמינות, עגולות ומקסימות שעזבנו לנצח באותה עיירה מושלגת וציורית. קסם של סדרה.
(מתוך הממיר 7/1/07)

מקום 21: "הצילו", עונה 3, פרק 2: "תגלית"
אחרי פרק פתיחת עונה לא מספיק מוצלח בעיניי, הגיע הפרק השני והחזיר את הסדרה אל שיאיה הרגילים. זה התחיל כבר בפתיח עם קטע היסטרי של קני שמעיף את הסיגר מפיו ברגע שהוא רואה את טומי. אני מניח שזה היה הדבר העיקרי שהיה חסר לי בפרק הקודם - ההומור, שבפרק הזה עשה קאמבק. עוד קטע משעשע היה כשטומי יוצא עם בחורה צעירה שלא מפסיקה לדבר. בגזרה הדרמטית קיבלנו את קן שמנסה לפרוץ לבית גרושתו ומצליח לפצוע את עצמו, וכמובן - רגע השיא של הפרק - כשטומי רואה את היד של אחיו במקום שהיא לא אמורה להימצא בו, ואז הוא מתכופף כדי לוודא את מה שראה. מה שקרה ברגעים שלאחר מכן היה פשוט שיעור מעולה בעשייה נכונה של טלוויזיה. מדהים.
(מתוך הממיר 27/5/07)

מקום 20: "דוקטור הו", פרק סיום העונה השנייה: "יום הדין"
"דוקטור הו" חתמה עונה בפרק מבריק נוסף. לא רק בזכות מלחמת הדאלקים בסייברמן שהיתה מגניבה ברמות מטורפות ("אנחנו מיליונים, אתם מצפים לנצח אותנו באמצעות ארבעה דאלקים בלבד?", "לא, אנחנו ננצח אתכם עם דאלק אחד בלבד"), לא רק בזכות אותה "טכנולוגיה מיסתורית של אדוני הזמן" ששחררה לאוויר העולם מיליוני דאלקים, לא רק בזכות שיאים של מתח, אקשן ועניין, אלא גם, ואולי בעיקר בזכות "מותה" של רוז והדרך בה הוא נעשה, כשרוז למעשה לא באמת מתה, כפי שאפשר היה לחשוב כשהתחיל צמד פרקי הסיום, או כשהיא כמעט נשאבה אל תוך הריק, אלא כשהיא בעצם נמצאת ביקום מקביל, אליו הדוקטור לא יכול להגיע. סוף עונה נפלא.
(מתוך הממיר 13/5/07)

מקום 19: "העשב של השכן", פרק סיום העונה השנייה: "פיטסבורג"
איזה סוף עונה קיבלנו ב"העשב של השכן". או כמו ששיין בטח היה אומר את זה: איזה מאדר-פאקר סיום עונה קיבלנו במאדר-פאקר-ווידס! הכל היה שם: הומור, מתח, פושעים, טוויסטים, והכל היה עשוי פשוט מושלם, החל מהבדיחה על וולדמורט, דרך הקרב ההזוי בין דאג לדין, הנאום של שיין, הבריחה של קאט עם שיין, סוחרי הסמים שמחליטים לשדוד את ננסי, פיטר שככל הנראה מוצא את מותו. כמה שהפרק הזה היה עמוס-אירועים, כתוב-היטב, מרתק ונפלא. פשוט מאדר-פאקר מעולה!
(מתוך הממיר 1/4/07)



מקום 18: "ג'קיל", הפרק השני
הפרק השני של "ג'קיל" התעלה אפילו על פרק הפתיחה וחלקים בו היו ממש מופתיים. זה התחיל עם כיבוי האורות והמצלמות בסצנה אחת מקפיצה ומהפנטת, המשיך עם הגילוי על הסמים שד"ר ג'קמן קיבל בשיחת ה"טלפון" בגן החיות, ומשם - שיא פשוט רדף שיא. האריות, הסוכן המעונה (שם הזכירו לי חלק מהאירועים את הסיפורים על חניבעל לקטר ב"שתיקת הכבשים") והגילוי על אמו של ג'קמן ועל העבר שלו. כשהפרק הסתיים, ממש הרגשתי רעב לעוד "ג'קיל". פשוט סדרה נפלאה (וג'יימס נסביט ממשיך להיות ענק).
(מתוך הממיר 21/10/07)

מקום 17: "אורות ליל שישי", פרק סיום העונה הראשונה: "האליפות".
אם הפרק הקודם היה נפלא, הרי שבפרק סיום העונה לא יכולתי שלא להתרגש שוב ושוב ושוב מכל כך הרבה אלמנטים בפרק הזה: ההתרגשות של טיילר כשאשתו מספרת לו שהיא בהריון, הפנטזיות של לנדרי על הנסיעה עם טיירה והתנפצות הפנטזיה כשהיא מביאה את אחותה ואת אמה, האכזבה של כולם מהעזיבה של מאמנם ובמיוחד התגובה של מאט, וכמובן המשחק עצמו, הנאום במחצית, והקאמבק הצפוי, אך המופלא.
(מתוך הממיר 2/12/07)

מקום 16: "מסכים", פרק 28
זה היה אחד הפרקים החזקים בסדרה. קיבלנו בו גם את סופו של הרומן בין זוהר לדניה, בסצנה שהיתה חזקה מאין כמוה, גם בגלל המשחק המעולה וגם בגלל התסריט שהכיל דיאלוג מבריק ועוצמתי במיוחד. סופו של הסיפור, שבו אנחנו רואים מישהו אחר צופה בזוהר שרה, הוא סוג של סוף מעגלי, שמראה לנו שהסיפור שהיה לה עם דניה, יכול להיפתח שוב. מצוין. גם אצל תומס קיבלנו התפתחות מסעירה, כששוטרים מגיעים לעצור אותו, בדיוק כשהוא עומד לקחת את בנו - בניגוד מוחלט לדברים שמבקשת ממנו אשתו לשעבר - לשחק בחוץ. סצנה חזקה ונהדרת. "מסכים" ממשיכה להיות נפלאה - וזו בשורה משמחת מאוד.
(מתוך הממיר 12/8/07)

מקום 15: "24", עונה 6, פרק 4
זה התחיל כבר כמה שעות קודם לכן, אבל בפרק הזה נראה היה שהפעם ג'ק נשבר באמת. זו לא רק העובדה שנאלץ לירות (ולהרוג?) בקרטיס, עמיתו משכבר. זה הכל. לחקור אנשים, לענות אותם, לרדוף אחרי טרוריסטים מסוכנים. פשוט נמאס לו. וג'ק נשבר, ואומר את זה לביל. בינתיים, בצד השני של העיר, אבי משפחת וואטאבר מוחזק כשבוי בידי פאייד. הרי ברור לכולנו שתיכף הוא מחולץ, אחרת היו הורגים אותו כבר ברגע שנתפס. האם באמת הכותבים של "24" נהיו רכרוכיים בנוגע ללקיחת חיי חפים מפשע? הנה הם פורצים פנימה, עוד רגע הכל ייגמר, פאייד בטח יברח והכל יתחיל מההתחלה... רגע, מה? מה? או מיי גאד! בבקשה תגידו לי שהאחות פאלמר היתה בטווח הפיצוץ (בוסקו וברק).
(מתוך הממיר 25/2/07)



מקום 14: "איש משפחה", עונה 5, פרק 18: "הכירו את משפחת קוואגמייר"
"איש משפחה" הפגיזו עם פרק מחווה ל"בחזרה לעתיד", שהיה פשוט מעולה. כריס, סטואי ומג שנראים כמו קווגמאייר היו הברקה (ובמיוחד הגיגידי גיגידי המשותף שלהם), בריאן שמסביר לפיטר על צירי הזמן המתחלפים כאילו היה דוק, היה נהדר, הסצנה החוזרת על עצמה בבריכה היתה נפלאה, המפגש הראשון עם התרנגול הצהוב היה היסטרי, והקריצות הרבות לסרט היו נפלאות: התמונה הדוהה, הנגינה בנשף, שיחת הטלפון לריק אסטלי. גם שורת הסיום של רוג'ר מ"אבא אמריקאי" היתה נהדרת. אחלה פרק.
(מתוך הממיר 15/7/07)

מקום 13: "אבודים", עונה 3, פרק 20: "האיש שמאחורי המסך"
אני הראשון להודות שהעונה השלישית של "אבודים" לא אחידה ברמתה. לצד כמה פרקים ממש טובים, קיבלנו גם כמה די משעממים. ההחלטה מצד אחד לתת את הפוקוס בעונה הזאת ל"אחרים" ומהצד השני לפצל את ה"ניצולים" לכל מיני מקומות נפרדים יחד עם עלילות נפרדות וייעודים שונים, גרמה לעונה הזאת להיראות קצת מוזרה. הפרק הנוכחי פיצה ובענק על חוסר האחידות הזאת. הדמות החדשה שהוצגה לנו לשבריר שניה היא הדבר הקריפי ביותר מאז "ההנהלה" ב"קרניבל" ולצד כמה שאלות חדשות שנפתחו, קיבלנו גם כמה תשובות מאוד מעניינות לגבי הדברים שהתרחשו על האי לפני שנים רבות. הסיפור על הגעתו של בן לאי היה מרתק, כמו גם הצורה שבה הוא הרג למעשה את כל הכפר. המניעים המדויקים למעשה הזה אמנם לא לגמרי ברורים, אבל הסיפור הזה חזק ומצמרר. ומה יקרה עכשיו? האם לוק אכן ימות? או שג'ייקוב המיסתורי הזה אכן יציל אותו? ולמה ג'ייקוב ביקש עזרה מלוק? פרק נהדר, עמוס ברגעים מוצלחים - כמו השיחה של בן עם ג'ייקוב לנגד עיניו הלא מאמינות של לוק. אני כבר לא יכול לחכות לפרקי סוף העונה.
(מתוך הממיר 16/9/07)

מקום 12: "איך פגשתי את אמא", עונה 2, פרק 9: "התערבות סטירות"
"איך פגשתי את אמא" היא לא בדיוק סיטקום מהזן הישן, אבל היא גם לא קומדיה-דור-שלישי סטייל "סקרבס" או "ארסטד". היא נמצאת לה אי שם באמצע, עושה את הדברים היחודיים לה ועושה את זה עם המון קסם. מזה כמה פרקים אני מרגיש שהעונה הנוכחית טובה משמעותית מהעונה הראשונה, שגם היא, אגב, לא רעה במיוחד, והפרק ששודר השבוע מדגים זאת בצורה מצוינת: זה פשוט היה אחד הפרקים היותר מצחיקים בסדרה, בעיקר בזכות שני אירועים עיקריים: הראשון, ה"תעלומה" הראשית של הפרק - מדוע רובין מסרבת ללכת לקניון? והשני, התערבות הסטירות בין מרשל לברני. מבחינתה של ה"תעלומה" הרי שהיא היתה עשויה - כולה - בצורה נהדרת. החל בניחושים, דרך השקר של רובין וכלה בסיבה האמיתית לסירוב שלה - הקליפ ההזוי והמופרע לחלוטין שעשתה כשהיתה טינאייג'רית. זה היה פשוט נפלא.
(מתוך הממיר 20/5/07)

מקום 11: "משפחת סימפסון", עונה 17, פרק 13: "הסיפור שנדמה שאינו נגמר"
מעבר להיותו מצחיק בטירוף, הצליח הפרק גם להציג סיפור בתוך סיפור (בתוך סיפור (בתוך סיפור)), גם לצחוק על העובדה הזאת, גם לעשות את זה בדרכים מקוריות ומשעשעות, וגם להציג לנו כמה פרטים שלא ידענו קודם על דמויות ותיקות בסדרה, ועל הצורה שבה הם נהיו מי שהם כפי שאנחנו מכירים אותם היום. כמה כיף לקבל אחת לכמה זמן פרק כל כך מבריק בסדרה האדירה הזאת.
(מתוך הממיר 25/2/07)

מקום עשירי: "סקרבס", עונה 6, פרק 6: "המחזמר שלי"
איתן גשם ובוסקו מנמקים בחרוזים

מקום תשיעי: "הפמליה", עונה 3, פרק 12: "מצטערים, ארי"
פרק סיום העונה (טוב, נו, "חצי עונה") של "הפמליה" היה פשוט מעולה - בזכות ארי המחקה את אי כדי לבטל לו פגישה אצל סוכן אחר, שלל הפגישות אצל הסוכנויות האחרות שמנסות לשווק את וינס כמותג, כהכנה אל הרגע העצוב - אם כי צפוי - מכולם: ארי מנסה להשאיר אצלו את וינס ועושה לו בדיוק את אותה מצגת שהוא מקבל אצל הסוכנויות האחרות. "אם רק היית אומר שאתה מצטער, היינו נשארים", מטיח לו אי את האמת בפרצוף, ומשאיר את ארי מתוסכל ומהורהר מאחור. וכן, גם הפעם המשחק המושלם של ג'רמי פיבן הוא אחד הדברים החשובים ביותר בעובדה שהפרק כל כך מוצלח.
(מתוך הממיר 4/3/07)



מקום שמיני: "המגן", עונה 6, פרק 6: "רוחות רפאים"
"המגן" הדגימה השבוע שוב למה אני כל כך אוהב אותה. בגלל המעברים החדים בחשדות של ויק כלפי שיין, בין פחד מכך שהוא אכן עשה את זה, לרווחה על כך שהוא חף מפשע, ולאחר מכן לאותו חשד מחודש, שהביא לסצנת הסיום העילאית; בגלל האזכור של טרי, השוטר שויק רצח בפרק הראשון; בגלל שיין חסר הבושה שמעז להסביר לויק ששניהם בעצם אותו הדבר; בגלל הניסיון הלא-קשור (אבל בעצם כן) של דאץ' להערים על ויק, ולהציב אותו במצב בעייתי, כשחברתו של גווארדו מאשימה אותו בהיעלמו; ובעיקר בגלל מערכת היחסים הטעונה כל כך שנבנתה עכשיו בין שיין לויק. "בפעם הבאה שאראה אותך, אהרוג אותך", אומר ויק לשיין במשפט מצמרר, שזורק אותי מיידית לסוף העונה הקודמת ("אנחנו נמצא מי עשה את זה ונהרוג אותו"), שיין נוסע משם, קלוז-אפ על ויק, כתוביות. מושלם.
(מתוך הממיר 1/7/07)

מקום שביעי: "מלקולם באמצע", פרק סיום הסדרה: "טקס הסיום"
לאורך העונה האחרונה, וגם בחלקים מסוימים מהעונות הקודמות, היתה לי קצת בעיה עם חוסר האחידות ב"מלקולם באמצע", אבל הפרק שחתם את הסדרה, באמת הצליח לעשות משהו מיוחד: הוא הצליח לרגש. בסדרה שמסתמכת כל כך הרבה על הטירוף של הדמויות בה, ושאוהבת להכניס אותן לסיטואציות הזויות, לאמלל אותן למעשה, היה מרגש לראות איך היא עושה את זה וגם גורמת לנו להתגעגע אליהן. וכן, גם אני מאוד מאוד אהבתי את סיקוונס הסיום. היטיב לתאר זאת yaddo: מסתבר שהוריו של מלקולם הועידו לו מסלול קשה ועתיר חתחתים כדי שיוכל לסבול ולהתחשל ובהדרגה להגיע לייעוד המובן מאליו שלו: להיות נשיא ארצות הברית (לדיואי נועדו הכסף הגדול וחיי המותרות)... לא רק שמלקולם יהיה הנשיא, הוא גם יהיה הנשיא הראשון שידאג להם - כך על פי לואיס - לאנשים כמותם. לא נאמר מי הם האנשים כמותם, אבל מובן שמדובר באנשי המעמד הבינוני-נמוך. זוהי ההתבטאות הבוטה ביותר של לינווד בומר היוצר, זריקה לפנים של מה שעבר כחוט השני במשך כל שבע שנות הסדרה. לא היה בבוטות הזו משהו שנדחף לנו לגרון בכוח, אלא זה פשוט היה צריך להיאמר בקול רם ולא רק להניח זאת לידי הפרשנות.
(מתוך הממיר 23/9/07)

מקום שישי: "גיבורים", עונה 1, פרק 20: "חמש שנים חלפו"
זה היה הפרק הטוב ביותר בעונה הזאת. לא העונה של "גיבורים", אלא של עונת השידורים הנוכחית. אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שכל-כך נהניתי מפרק בסדרה כלשהי. הפרק מחבר את האיכויות הקולנועיות של "גיבורים" עם הטלוויזיוניות. זה פרק מושלם בעיני. יש משהו מאוד מהנה ומספק בלצפות בסדרה, ופשוט להרגיש שיוצריה מכבדים אותך כצופה. לדעת שלמרות שלל השאלות הפתוחות יש קשת סיפורית מהודקת מאחוריה, ובניגוד לכמה סדרות אחרות שיוצריהן הלכו לאיבוד (הא, קלטתם את משחק המילים?), לדעת שיש סיבה לכל דבר שנראה על המסך. לראות אנשים שמתמודדים עם דברים לא טבעיים בדרך טבעית והגיונית, בלי דמויות שסופגות ירידה חדה במנת המשכל רק כדי לקדם את העלילה לכיוון שהכותבים מעוניינים בו. לראות אנשים שנעים אחורה וקדימה בזמן, בלי צורך לעקוף חורים עלילתיים ענקיים כדי להגיע לאן שהם רוצים. והכי חשוב - לראות סדרה שהיא מונעת-עלילה, בלי להזניח לרגע את הדמויות. כי אין כמו לראות את פיטר, שעקבנו אחרי ההתפתחות שלו כגיבור מהפרק הראשון, פורץ דרך הדלת א-לה ניאו (עם לבוש תואם. וצלקת) ומציל את הירו העתידי ואת אנדו, או את ההפיכה של מר בנט לפרטיזן בשירות הממשלה, כשאנחנו מבינים לגמרי את התהליך שעבר בדרך לשם. להבין עד כמה עמוקה החברות בין אנדו להירו (זו, אגב, הנקודה בה אני מפספס לגמרי את המוטיב ההומו-ארוטי ביחסים שלהם), ואיך מותו של אנדו הרג גם את הירו מבפנים. מה שמדהים אותי זה שהפרק הזה לא היה טוב בהרבה מכל שאר הפרקים בעונה. הוא היה קצת יותר מהודק, נתן קצת יותר תשובות ופיתח קצת יותר את העלילה, אבל שום דבר חדש לא הומצא בו. וזו הסיבה ש"גיבורים" היא הסדרה הכי טובה בטלוויזיה היום (Idanyd).
(מתוך הממיר 22/7/07)



מקום חמישי: "סקינס", הפרק השישי
עוד פרק מבריק של "סקינס", הפעם בזכות הטיול ההזוי של כל הכיתה לרוסיה, המדריכה ההזויה עוד יותר שלהם (רנסקובקייה, או איך שלא קראו לה) והבחורה שלמדה אנגלית מ"הסדרה הכי טובה בהיסטוריה של הטלוויזיה". כל האיזכורים המשעשעים עד דמעות הללו ל"חברים" היוו חלק נכבד מהשיאים של הפרק ("הוא תמיד יהיה שם לצידך כשהגשם יתחיל לרדת?", "?Can it be any harder", "האו יו דואין?", "We were on a break"). אהבתי גם את היחסים בין אנואר למקס, שממש נעלב ובצדק, מהיחס של אנואר לעובדת היותו הומו. טוני ממשיך להיות חלאה, ובפרק הזה הוא התנהג ממש מוזר. פרק נהדר, שהכיל הרבה רגעים קומיים נפלאים (הבעל של הצעירה מגלה את סיד במיטה, למשל), לצד כמה רגעים דרמטיים משובחים. איזה כיף שיש פתאום סדרה שמעולם לא שמעת עליה, ולגלות שהיא כל כך מצוינת.
(מתוך הממיר 9/9/07)

מקום רביעי: "האוס", עונה 3, פרק 21: "משפחה"
אני מת על המקרים ב"האוס" בהם עולות סוגיות מוסריות מעניינות. ההורים שלא מסכימים להרוג ילד אחד שממילא עומד למות כדי להציל את אחיו; אותו ילד שמסכים בכל זאת - למרות התנגדות הוריו - למות כדי להציל את אחיו; היפוך התפקידים המדהים ההוא שנעשה שם, כשאותו אח צריך לסבול בצורה איומה כדי - yes again - להציל את אחיו. כל כך מדהים, כל כך מרתק, כל כך מקסים. פשוט "האוס" בגדולתה. והמקרה הרפואי הזה היה כל כך מעניין, שהוא ממש הותיר בצל את כל ההתפתחויות - המעניינות לכשעצמן - אצל פורמן, ואת כל הסיפור המשעשע עם הכלב של וילסון (והסצנה בסיום, עם הצליעה של הכלב - Priceless). פרק מעולה בעיניי.
(מתוך הממיר 14/10/07)

מקום שלישי: "המשרד", עונה 3, פרק 20: "הדרכת בטיחות"
איזה פרק ענק של "המשרד". כמעט כמו כל פרק שבי ג'יי נובאק (ריאן) חתום עליו. זה התחיל עם אנדי שחוזר ומספר ששינה את שמו לדרו, עם ג'ים שלא ממש משתף פעולה, ועם דוויט שמחרים אותו עם ה"שאן" הדבילי שלו, ממשיך עם הרצאת הבטיחות ההזויה, כשמייקל מתעקש שמותר לו לתפעל את המלגזה, והופך את כל העסק למצחיק עד דמעות, ומגיע לשיא עם הרעיון המטורף של מייקל שמחליט להדגים איך זה כשמישהו מנסה להתאבד. מהרגע הזה, רמת הפרק - שממילא היתה גבוהה - נוסקת מעלה מעלה, אל פסגה מופלאה של הומור. האבטיח שנופל על המכונית; דוויט, המגאפון והחזרה המיותרת על התסריט עליו התאמן עם מייקל; הגילוי של הטירה וההבנה של פאם ש"הוא הולך להרוג את עצמו בניסיון להעמיד פנים שהוא הורג את עצמו". בדרך קיבלנו כמה התערבויות היסטריות במיוחד, ולקינוח בדיחת "מיהו גיבור" נוספת (היתה אחת גם בסיום הפרק שעבר) ומשעשעת לא פחות. פרק נפלא.
(מתוך הממיר 30/9/07)

מקום שני: "דקסטר", עונה 1, פרק 8: "על ספת הפסיכיאטר"
כבר הרבה זמן לא חוויתי כזאת טלטלה נפשית כמו שקרה לי כשצפיתי בדקה האחרונה של הפרק. מדהים, פשוט מדהים. דקות ארוכות אחרי סיום הפרק פשוט לא הצלחתי להירגע. אז נכון, היו אנשים שהעלו את התיאוריה שהרופא הוא "רוצח משאית הקרח", וגם אני בשלבים שונים במהלך הפרקים האחרונים אמרתי לעצמי שאוטוטו יבוא הגילוי, אבל הצורה בה "סיפרו" לנו על כך, קצת אחרי סצנת הסקס/אהבה בינו לבין אחותו של דקסטר, שממש הצליחה לעשות אותי מאושר על כך שהיא מצאה אהבת אמת, פשוט גרמה אצלי לאפקט אדיר של "וואו" שהפכה את חווית הצפייה בפרק הזה לאחת מחוויות הצפייה הגדולות ביותר בזמן האחרון. הסדרה הזאת לא מפסיקה להדהים אותי, לרגש אותי ולהסעיר אותי, וזה עוד מבלי להזכיר את המפגשים עם הפסיכולוג שקרא את דקסטר כמו ספר פתוח. זו סדרה פשוט מושלמת.
(מתוך הממיר 2/9/07)

ובמקום הראשון: "הסופרנוס", עונה 6, פרק 18: "קנדי והיידי"
אחת לשנה, פחות או יותר - בדרך כלל יותר - מגיע פרק בסדרה כלשהי, שמצליח להיכנס לרשימה מצומצמת, אך איכותית, של פרקי מופת. "הסופרנוס", שכמעט כל פרק בה הוא מצוין, כבר סיפקה הרבה יותר מפרק מופת אחד לאורך שש עונותיה, ובכל זאת, בכל פעם זה מפתיע מחדש. הפרק הנוכחי - שלושה פרקים לסיום הסדרה - ייכנס לבטח לאותה רשימה אקסלוסיבית. היה ברור שדברים גדולים הולכים להתרחש, והמוות הנוכחי לא היה משהו שאי אפשר לחזות אותו מראש. אלא שלא המוות עצמו הוא שריגש כל כך. לא רק העובדה שמדובר בדמות שאנחנו אוהבים (לשנוא, או אולי דווקא לאהוב). לא רק בגלל האדם שביצע את החיסול. אלא בעיקר בגלל הדרך הפשוטה, כמעט מעליבה, שבה הרג טוני את כריס. לא ע"י אקדח, ולא ע"י רובה. לא באמצעות אחד מנתיניו, ולא ע"י אחד מאויביו. לא בגלל הסמים, ובטח שלא בגלל אורח-חייו המסוכנים ממילא. תאונת דרכים פשוטה, מכונית שמתהפכת הרבה יותר מדי פעמים, ויד אחת - גדולה ואדישה - שסוגרת את פתחי הנשימה. כל היתר כמעט לא חשוב - התגובה של כרמלה, התנחומים של ה"משפחה", האפטר-מאת' של האירוע הטראגי, הבריחה של טוני לוגאס, העובדה שהאמת תישמר - אולי לנצח - בתוך קברו של האחיין, סצנת החלום המבריקה שבה מספר טוני למלפי על מה שעשה, שכמעט גרמה לי להאמין שזה באמת קורה. פרק חזק, נדיר בעוצמתו, למרות השקט היחסי ששרר בו במשך רוב הזמן. עוד פרק מופת בשרשרת פרקי מופת שסיפקה לנו "הסופרנוס".
(מתוך הממיר 17/6/07)