אחרי 11 פרקים אפשר לקבוע די בוודאות שיש משהו מפוספס ב-Life. כאילו הם כמעט הצליחו, כמעט יצרו איזו סדרה חכמה ושונה שמביאה טייק שונה על מה שכבר ראינו בעשרות סדרות אחרות. כי עלילת המסגרת מעניינת מאוד, אבל לא מעט מהעלילות השבועיות מפוהקות ו/או לא אמינות. הבעיה טמונה בכתיבה; למרות סיפור המסגרת המדהים - שוטר שנכלא ל-12 שנה על לא עוול בכפו, משתחרר וחוזר לתפקיד בלש - לא מורגש מיצוי הולם של המרכיבים. למעשה, המיצוי היחידי כאן שייך לדמיאן לואיס המלך, שסוחב את הסדרה על כתפיו ומצליח להציל גם את השורות הצולעות.

ואז הגיע הפרק ה-11, הפינאלה של הסתיו, והצליח לפרקים להמחיש שכשהם רוצים הם יכולים. התפתחות מעניינת הן של העלילה והן של דמותו של צ'ארלי קרוז. הקטע של אחרי התאונה היה אחד המגניבים ביותר שראיתי העונה בטלוויזיה, כאשר לצלילי "Down Boy" של ה-Yeah Yeah Yeahs, כשהוא ישוב בכסא הנהג במכונית ההפוכה שחרר צ'ארלי את האקדח מנרתיקו, ירה בחלאה 2. סוף סוף ראינו צד אלים של צ'ארלי שלא נחשפנו אליו לפני כן למרות שכל כך הגיוני שהוא קיים מתחת לכל הזן. השיר ההוא של ה-YYYS כבר צבר פז"ם של כמה חודשים ולא הצלחתי להתחבר אליו (בטח בגלל קרן או, הסולנית הפוזאיסטית הבלתי נסבלת), אבל אחרי הסצינה הזו אני לא מצליח להפסיק לשמוע אותו. זה לא משהו שקורה הרבה, וכיף כשזה כן. באופן כללי בחירת המוזיקה של Life מעניינת וייחודית ומהווה את אחד הצדדים החזקים בסדרה.

אז היה הקטע הזה, ואהבתי גם את העובדה שבתו בת העשרה של הרוצח היא בעצם בתם הקטנה של הנרצחים. הייתה לי תחושה כזאת, אולי כי אך לפני כמה פרקים גילו קרוז וריס אב + בן בגיל העשרה, שהתבררו כחוטף + נחטף-בהיותו-פעוט. זה בדיוק אותו רעיון, ויש להניח שלא בכדי נפרשה העלילה הזו לפני כמה פרקים. קרוז לא עלה על זה אלא כשהיה מאוחר מדי. עם זאת, אני מתקשה להבין מתי הספיקה הילדה לצייר את הרוצח אם היא נלקחה על ידו.

אבל למרות הקטע המצוין ההוא והשיפור המשמעותי של הפרק, עדיין קשה לי להשתחרר מהמחשבה שבידיים של מישהו מוכשר יותר הסדרה הזו יכלה להיות אחת הטובות בטלוויזיה. ציון: 8.