אני חושב שאחד הסיפורים המרגשים ביותר העונה בטלוויזיה האמריקאית זה סיפור האהבה הבלתי אפשרי של נד וצ'אק, שלא יכולים לגעת זה בזה או לנשק זה את זה. ההחלטה הספונטנית-משהו של נד לספר לצ'אק על אביה בסוף הפרק הקודם, הכינה את הקרקע לפרק הנוכחי, שהיה, בחלקים גדולים שלו, מרגש אפילו עוד יותר מבדרך כלל.

השיחה הראשונה של צ'אק ונד אחרי הוידוי המדובר היתה אחד הדברים המקסימים ביותר שראיתי מזה זמן רב. הקישור של נד הילד שלא יכול להסתכל על צ'אק, שאת אביה הרג יום קודם לכן, עם צ'אק של ימינו שלא יכולה להסתכל על נד, בגלל מה שעשה, שלא באשמתו, כשהיה ילד, היה נהדר. אהבתי גם את העובדה, שלא התעסקו פה בכלל עם שטויות כמו לגרום לצ'אק לכעוס על נד, מה שיגרום לנד להסביר שזו לא אשמתו ושזו פעם הראשונה שהוא מבין מה הוא יכול לעשות - הדברים הללו פשוט ריחפו להם באוויר, מבלי שמישהו הרגיש צורך להגיד את זה בצורה מפורשת או לעסוק בזה. צ'אק פשוט כעסה על נד, אולי אפילו בעיקר כי היא ידעה שהיא לא באמת יכולה לכעוס עליו, כי אין על מה. נהדר.

קרו עוד דברים בפרק - למשל, החקירה על סוכני הביטוח שנהרגים והופכים לאנשי-שלג, שהיתה חביבה מאוד. אהבתי מאוד רגע קטן באותה חקירה, כשאמרסון ונד מגיעים לאותה סוכנות ביטוח, והסאונד של מכונות הכתיבה ברקע מהווה חלק בלתי נפרד ממוזיקת הרקע. גאוני לחלוטין. גם עיצובם של המתים המוקפאים היה משעשע וחמוד. קצת פחות אהבתי את הילד המעצבן שהיה זקוק להשתלת לב, אבל זה יחסית שולי.

שני עניינים נוספים: 1. השימוש בדמותו של אוסקר (אותו פגשנו כבר בעבר) נעשה בצורה חכמה, בעיקר בגלל שצ'אק היתה צריכה מישהו לדבר איתו, והוא היחיד שכנראה יודע שהיא מתה ויכול להיות שם בשבילה (עם אמרסון לא באמת אפשר לדבר, על נד היא כועסת ואוליב היא אוליב). 2. דמותו של אמרסון קיבלה מימד חדש ומפתיע - יש לו בת, שהוא כנראה לא בקשר איתה והוא לא מוכן לדבר על זה. מעניין. ציון: 10.