חייב! להיות! עוד! אחד!
הוא לוחץ על כל המקשים בשלט, מנסה כל קומבינציה אפשרית, זה לא עובד! נו, באמת, אל תשאירו אותי בלי עוד אחד. הוא כבר מצא שלושה. "איסטר אגס". אבל חייבים להיות עוד, נכון? לוחץ על "Eject", מוציא את הדיסק, מכניס יפה במארז, סוגר הכל, שם על המדף ולוקח אחד אחר. מוציא את כל הדיסקים. שוב כל קומבינציה אפשרית. הנה אחד. אוי, כמה שהוא הולך להתגעגע לסדרה הזאת...

שלוש שנים קודם לכן
הסיפור שלי עם "זהות בדויה" הוא אחד הסיפורים היותר מוזרים של צפייה בסדרת טלוויזיה. כל אחד שראה את הסדרה בימי טלעד יכול כמובן להגיד שהוא בחיים לא ראה סדרה עם כל כך הרבה טלטלות בימי השידור. אני יכול להגיד הרבה יותר מזה. ומי יודע, אולי זאת הסיבה שבגללה "זהות בדויה" הפכה להיות הסדרה האהובה עליי. הסדרה של חיי.

הכל התחיל לפני שלוש שנים, עוד בימים המהוללים בהם ג'ניפר גארנר לא היתה אמא, וגם לא חשבה על לשנות את שם המשפחה שלה לאפלק. איפשהו, במקום בו שעות השידור היו רק בגדר המלצה, העונה השנייה של "זהות בדויה" שודרה בטלעד. בעקבות כמה המלצות - בפרק הרביעי לעונה השנייה - סיפור האהבה הזה התחיל. אז כמובן לא הבנתי כלום, וגם לא ממש ידעתי שאני מוכרח להבין את הכל, אבל לאט לאט הבנתי מה בדיוק קורה שם, ולאט לאט הסיפור הזה הפך להתמכרות חמורה.

אני מניח שהכל התחיל בעצם כשדם יצא מהציפורניים של מייקל ווהן. אתם מוכרחים להבין אותי - בזמנו קליף-האנגרים היו נדירים מאוד למציאה, במיוחד לחובב מתח-בין-כל-פרק כמוני. ואז פתאום באה הסדרה הזאת ושינתה את הרגלי הצפייה שלי.



יכול להיות שאחת הסיבות לאהבה הגדולה שלי לסדרה נובעת מכך שהתחלתי לראות אותה רק בעונה השנייה, שהיתה - כך יסכימו כולם - הטובה ביותר. על העונה הראשונה עוד אפשר לומר שיש בה כמה "בעיות" ושהיא לא כל כך טובה, אבל על העונה השנייה אין שום דבר רע שאפשר להגיד. בעונה הזאת, הסדרה היתה בשיאה. אולי בגלל שהתחלתי מהשיא, כבר לא יכולתי להתאכזב משום דבר אחר בסדרה (בעצם, זה לא כל כך הגיוני, אבל טוב, ב"אליאס" גם ככה אף פעם לא היה הגיון).

"אליאס" התחילה לטפס בזריזות במעלה רשימת הסדרות האהובות עליי. יחד עם כל קליף-האנגר גם הגיעה קפיצה נוספת, ואז הגיעה הקפיצה הגדולה מכולם - הקליף-האנגר שאין שני לו - You've been missing for almost two years.

מהרגע הזה, הרבה יגידו שהחלה ההידרדרות בסדרה. אני לא אחד מאלה. להיפך - תצחקו כמה שאתם רוצים, אני חושב שהעונה השלישית טובה כמעט כמו העונה השנייה. היא מלאה באלמנטים קולנועיים, במתח טהור ובעלילה שמעלה סקרנות. היא עשויה בצורה טובה, מדויקת ומחושבת. המתח, הכיף והמסתורין משתי העונות הראשונות נשאר, רק שהפעם היא מעמידה גם את הרגש שלנו במבחן, כשסידני - איתה הזדהינו ובה התאהבנו במשך שתי עונות - מתעוררת לאחר שנתיים שבהן נעדרה, כשכל החיים שלה שונים והרוסים. הכותבים מנסים (ומצליחים) לגרום לנו להזיל דמעה על סידני, שלא רק שהחיים שלה הרוסים עכשיו - היא גם לא יודעת מה קרה לה בשנתיים האחרונות. ההזדהות איתה ועם הרצון שלה לדעת היא זאת שעושה את התעלומה כל כך מעניינת ומהנה לצפייה. הכותבים זורקים לסידני ולצופים רמז קטנטן כל פעם, שאמנם לא אומר שום דבר בפני עצמו, אבל גורם לחוויה להיות הרבה יותר משמעותית ובסופו של דבר מראה לנו עד כמה העלילה מגובשת בעונה הזו.

מעבר לזה, הרבה סדרות לא יודעות לקבל שינויים. סדרות נעורים שנהרסו במעבר לקולג', סדרות דרמה שהתפוררו עם עזיבתן של דמויות חשובות - "אליאס" היא אחת מאלה שהצליחה לקחת את השינויים המתבקשים ולעשות מהן רק דברים חיוביים. השינוי בין העונה השנייה לשלישית היה עצום אפילו יותר - בגלל הקפיצה בשנתיים ששינתה למעשה את הכל. הכותבים הצליחו להשאיר את הסדרה בדיוק כפי שהיתה, למרות עזיבתן של שלושה דמויות חשובות (אירינה דרבקו, פרנסי/אליסון, וויל), למרות השינוי בסטטוס של סלואן (מרע לטוב), למרות המרחק בין סידני לווהן ולמרות המסתורין שהיה אפוף סביב לעברה של סידני - שגרם גם לחבריה בעבודה לחשוד בה ולהטיל בה ספק. העונה הזאת גם מראה בפעם הראשונה כמה ש"אליאס" טובה למעריצים שלה ויודעת מה הם רוצים. הרבה סדרות יעיפו שחקנים על ימין ועל שמאל וישכחו מהן לתמיד, אבל בעונה הזאת קיבלנו שתי הופעות אורח של מרין דונגי, הופעת אורח של בראדלי קופר ואפילו את מקנס קול (קוונטין טרנטינו) האגדי מ"The Box".

ואז, טלעד הפסידה במכרז. מצד אחד, זו סיבה למסיבה - טלעד פשוט התאכזרה לצופי הסדרה, שיבצה אותה בכל שבוע ביום אחר, בכל פעם בשעה אחרת, לפעמים שידרו, לפעמים לא שידרו, לפעמים עשו הפסקת פרסומות של רבע שעה, לפעמים תקעו מהדורת חדשות באמצע, וגם לא ממש מיהרו לשדר את העונה השלישית בתום העונה השנייה. אבל מצד שני, כמה מאכזב זה להיות המעריץ מס' 1 של אליאס, ולהיות מנוי של yes באותם רגעים בהם הסדרה נקנתה על ידי AXN. העונה השלישית הסתיימה בצורה לא ברורה בכלל וחיכיתי בקוצר רוח לראות את העונה הרביעית. במקום להוריד כמו כל בן אדם שפוי אחר, הפלתי על קרוב משפחה המחובר ל-HOT את משימת ההקלטה השבועית. הכל היה טוב ויפה, עד שבאמצע אותה העונה החליט אותו קרוב לעבור ל-yes. נותרה לי רק עוד אפשרות אחת. לא, לא להוריד: אחרי שקניתי את העונה השנייה והשלישית, הגיע הזמן לקנות גם את הרביעית.

ואז, רגע לפני שעמדתי להתחיל במרתון של עונות 2-3 ולצפות בעונה הרביעית כולה בפעם הראשונה, הגיע לידי המארז של העונה הראשונה (שמעולם לא ראיתי) - ואז המרתון באמת התחיל.

העונה הראשונה אמנם לא מבריקה כמו השתיים הבאות, אבל גם היא היתה מצוינת, מהנה ומסקרנת - גם אם כבר ידעתי מה יקרה בהמשך. עברה עונה, ועוד עונה, ועוד עונה, והנה הגיעה העונה הרביעית, שנחשבת בעיני רבים כעונה הגרועה ביותר. אז נכון שהקליף-האנגר מסוף העונה הקודמת הפך לבלאגן שנפתר בצורה טיפשית כדי להפוך את העונה הרביעית לפרקי סטנד-אלון, ונכון שרוב אותם פרקי סטנד-אלון היו בלתי נסבלים, אבל בשביל לראות שוב את אנה אספינוזה, את סארק משתף פעולה, את לורן ריד בתור גוויה קפואה, וכמובן את אירינה דרבקו המלכה - זה היה שווה. למרות החצי הראשון של העונה שהיה מזעזע, החצי השני הצליח להציל את הכל עם עלילות שלא היו מביישות את העונה השנייה: גילוי הקרינה אצל ג'ק, הסיפור עם אבא של ווהן, הכפיל של ארווין סלואן (אולי רגע השיא של העונה עם פרק שמראה את כל הדברים הרעים שסלואן עשה בעונות הקודמות), אחותה של אירינה, הגילוי שאירינה חיה ופרק סיום העונה המשובח - שלא רק היה עשוי בצורה מצויינת עם הכדור האדום הגדול שמרחף מעל כולם, אלא אפילו סיפק קליף-האנגר כל כך ענק.



"For starters, my name isn't Michael Vaughn" - זה היה הרגע שבו הסדרה הסתיימה. שלא תבינו לא נכון - ראיתי את העונה החמישית, גם אותה רכשתי. אתמול, אחרי חצי שנה של צפייה, הגיעה לסיומה העונה החמישית של "זהות בדויה" בכונן ה-DVD האישי שלי. אפשר להגיד הרבה דברים על העונה החמישית של "זהות בדויה" - שהיא גרועה, שהיא לא מגובשת, שהיא מטומטמת, שהיא משעממת, שהיא מעצבנת, ומה לא? לי, אישית, לא היה אכפת מנדיה, לא היה אכפת מלורן, לא היה אכפת לי מכלום.

באמת, העונה החמישית אולי היתה יכולה להיות קצת יותר טובה אם לא הקיצוץ בחמישה פרקים שגרם לכותבים לדחוס הכל במעט פרקים ולסיים עלילות במהרה, וגם אז יש לי הרגשה שלא הכל היה מושלם. העונה הזאת היתה כל כך לא אליאסית, שזה פשוט כאב. יכול להיות שהדעה שלי תשתנה בשנים הקרובות, כי אחרי הכל, את ארבע העונות הראשונות ראיתי לפחות שלוש פעמים, ואולי באמת עם הזמן אלמד לאהוב את העונה החמישית, אבל כרגע הטעם הרע שנשאר מהסדרה הוא פשוט קשה מנשוא. ולמרות הכל, העונה הזאת לא היתה כל כך גרועה כמו פרק הסיום שלה. במהלך העונה לפחות היו כמה רגעי highlights טובים ולא הכל היה גרוע, אבל פרק הסיום באמת שבר כל שיא.

איך אפשר לגרום לשיא הרגשי - מותו של ג'ק - לקרות בחצי הראשון של הפרק? ואיך אפשר לעשות את הקליימקס הגדול בצורה כזאת מטופשת וקטנה? ועוד עם אירינה? זאת אומרת, אירינה היא אחלה נמסיס, אבל כולנו יודעים שהיא לא באמת רעה ושהביג-באד הוא בעצם סלואן. אז איך אפשר להוציא את סלואן מהקרב כבר בתחילת הפרק? ואיך אפשר להתעלם בכזאת צורה מכל הדמויות האחרות - מרשל, דיקסון, רייצ'ל?

וככה, ב-23 בנובמבר 2007, נותרתי יתום מסדרתי האהובה.

לא באמת יתום, כי בקרוב מאוד אתחיל שוב במרתון מההתחלה, אלא שאין יותר קטעים חדשים, למעט כל אותם תוספות מיוחדות ברוכות, ובמיוחד אותן easter eggs שחבויות להן ברחבי הדי.וי.די.

אני אסיים, ברשותכם, עם דקת דומייה לכל אלה שנגדעו באיבם במהלך הסדרה, ואלוהים יודע שיש הרבה, אז תתכוננו לדקה ארוכה במיוחד:

לזכרו של דני, ארוסה של סידני שהפך להיות בעונה הרביעית לסתם-מישהו-שסלואן-הרג.
לזכרה של אלואיז קורז, שעבדה בשביל SD-6 ונרצחה על ידי מישהו לא ידוע.
לזכרו של מנואל דובאלוס, שאמנם לא ככה קראו לדמות שלו, אך הוא עדיין נרצח בגלל ג'ק.
לזכרו של אלכסנדר קאזינו, שנפגע ונבגד על ידי שותפתו אירינה (עוד בתקופה שענתה לשם גבר-גבר), ונורה בראשו.
לזכרה של אמילי סלואן, שנפטרה מסרטן, לאחר מכן התברר כי היא חיה ואז מתה מחבלות בראשה, ואז התברר שהיא עדיין חיה ומתה מירייתו של דיקסון.
לזכרה של דיאן דיקסון, אשתו-של, שמכוניתה הועלתה באש על ידי הכפילה של פרנסי.
לזכרה של פרנסי קאלפו, שתמיד היתה שם בשביל סידני, גם אחרי שנרצחה והוחלפה במישהי אחרת.
לזכרה של אליסון דורן, שהיתה חתיכת כלבה מהגיהנום שלא הסכימה למות.
לזכרם של SD-6 וברית ה-12, שבערב טראגי אחד הושמדו על ידי ה-CIA, MI-5 ואפילו השב"כ.
לזכרו של רוברט לינדסי, שנרצח בהוראתו של סלואן אחרי שעשה לסידני את המוות (והיא עשתה לו בחזרה). לעד ייזכר המשפט: "This is the men's room"
"Who let you in?"
לזכרה של לורן ריד, שהפרידה בין סידנוש למייקלוש במשך עונה שלמה!
לזכרה של הכפילה של אירינה דרבקו, שנרצחה בטעות על ידי ג'ק.
לזכרה של נדיה סנטוס, שסלואן הרג אותה בדם קר.
לזכרו של מייקל ווהן (או איך שלא באמת קוראים לו), שנרצח על ידי פרופט פייב, שלא באמת רצחו אותו אבל כן גרמו לו להפסיק להיות שחקן ראשי.
לזכרה של הצרפתייה ההיא, שנרצחה על ידי אנה אספינוסה שהתחזתה לסידני בריסטו.
לזכרה של אנה אספינוסה, שנרצחה על ידי סידני בריסטו שהתחזתה לאנה אספינוסה שהתחזתה לסידני בריסטו.
ולזכרם של כל עשרות הנספים מפרק סיום הסדרה: ג'ק בריסטו שנורה על ידי סלואן המניאק, ארווין סלואן שנורה על ידי סידני בריסטו, קם לתחייה ונקבר בעודו חי יחד עם ג'ק בריסטו, אירינה דרבקו שנפלה מתקרת זכוכית רק בגלל רמבלדי, תום שהיה אחת התוספות הכי טובות בעונה הבינונית הזאת עד כדי כך שגרם לי הזיל דמעה כשנהרג על מנת להציל עשרות אחרים.
לזכרו של ג'יי.ג'יי אברהמס שנחשב כמת מאז שנטש את "אליאס" ככה לבד ואפילו לא הרים את הגרב וביקש לביים את פרק הסיום.
ולזכרה של הגדולה מכולם - סידני בריסטו, שאמנם לא באמת מתה, אבל חדלה מלהתקיים בעולמינו. There is Only One Sydney Bristow.

אליאס, 2001-2005.
THANK YOU FOR FIVE INCREDIBLE YEARS.







איי הבהאמה
הגוף שלו מכוסה בשקית שחורה. הוא מרגיש שהוא לובש משהו שמחמם אותו. הוא פותח את העיניים, מסתכל מסביבו - הכל מטושטש. על שולחן מתכת קטן שליד המקום בו הוא שוכב מונחים משקפיים עם מסגרת שחורה. הוא לוקח אותם ומרכיב. עכשיו הכל נראה ברור יותר. הוא קם מהמקום בו הוא שוכב ומעיף מעליו את השקית. הידיים שלו קשורות. הוא מתחיל לרוץ, יוצא מהחדר, מסתכל מסביבו. הוא נמצא בבניין כלשהו. הוא ממשיך לרוץ, עד שהוא רואה טלפון ציבורי צמוד לקיר. בעזרת צד המכשיר הוא מצליח לפתוח את הקשר בידיו, הוא מרים את השפופרת ומחייג שלוש ספרות.

"הלו?", ג'ניפר עונה.
"זה ג'יי.ג'יי"
"היי, מה קורה?"
"חטפו אותי! את מוכרחה למצוא אותי!"
"מה? אבל כרגע ראיתי אותך..."
"זה לא הייתי אני. אני לא יודע כמה זמן אני כבר פה. אולי 3, 4 שנים! מי שעשה את זה... הוא הצליח להתחזות אליי. והוא אמר שהוא יעשה סדרה בשמי שתיקרא לוסט. הוא אמר שהיא תהיה גרועה ובלי תשובות!"
"היא לא גרועה... ויש כמה תשובות... זה עניין של איך מסתכלים על זה..."
"בבקשה, ג'ן. את חייבת לבוא! אנחנו צריכים לתקן את הסיום הנוראי שעשו לסדרה שלנו!"
"למה, אני דווקא חשבתי שהוא היה בסדר. כאילו, כן, הוא היה חסר רגש, חסר אקשן, חסר תסריט טוב, חסר בימוי טוב, ובלי שום סגירות מעגל, אבל זה לא אומר..."
"אנחנו צריכים לעשות את מה שאני תמיד רציתי. אנחנו צריכים לעשות את הסיום הטוב ביותר... אבל את צריכה לבוא ולמצוא אותי"
"טוב, תגיד לי איפה אתה"
הוא מסתכל מסביבו, והוא רואה חלון. הוא רץ לחלון ופותח את התריסים.
ובחוץ הכל לבן... הוא רץ בחזרה לטלפון.
"סידני. אני חושב שאני בשמיים"

ALIAS


ספיישל "הסדרה של חיי"