"הסופרנוס" היתה סדרה פורצת דרך. המורכבות שלה, החיטוט העמוק בנבכי נפשן של הדמויות, הסירוב הבלתי מתפשר שלה ללכת ע"פ הקודים המקובלים של הטלוויזיה האמריקאית - כל אלה, יחד עם תכונות נוספות (כתיבה חכמה ומבריקה, משחק מעולה, צילום ברמה קולנועית וכו') הפכו אותה לסדרה של "פעם בדור" שהשפיעה רבות על עולם הטלוויזיה וגרמה ליוצרים רבים לנסות ולחקות אותה. באופן מפתיע, פחות משנה מאז לכתה וכבר עלתה סדרה חדשה, "Mad Men" שמה, שמעוררת את השאלה "האם זו ממשיכת הדרך?".

שם הסדרה מבוסס על משחק מלים בעל משמעות כפולה: "אנשי מדיסון" (כלומר: האנשים בשדרת מדיסון בניו יורק) מחד ו"אנשים מטורפים" מנגד. זהו הכינוי שקיבלו אנשי הפרסום בניו יורק במהלך שנות ה-60, והוא היה מעין פראפראזה למונח "Ad Men" (אנשי פרסום), ובכך, למעשה, עוסקת הסדרה - באותם אנשי פרסום בניו יורק בשנת 1960. דווקא הסדרה הזו שעוסקת לכאורה בנושא שרחוק ממשפחת המאפיה של ניו ג'רזי, כמו גם מהתקופה שבה היא עוסקת, מוזכרת שוב ושוב בהקשרים ובהשוואות מול "הסופרנוס".

אחת הסיבות לאזכורים ולהשוואות הרבות היא העובדה שהיוצר שלה, מת'יו ויינר, היה כותב ראשי ב"הסופרנוס" וכתב רבים מפרקיה, ואף מצהיר על עצמו כמעריץ נלהב של דייויד צ'ייס. אבל זו לא הסיבה היחידה. ישנן סיבות נוספות: הכתיבה העמוקה והחכמה של "Mad Men", הדמויות המורכבות, היכולת להפתיע את הצופים שוב ושוב ובמיוחד הדרך שבה העלילה מתפתחת מבלי להיתפס לתבניות המקובלות בטלוויזיה ("סגירת מעגל", רפטטיביות, "משפטי מחץ" וכיו"ב). כל אלה, יחד עם משחק מעולה, עיצוב מרהיב וצילום כמו-קולנועי באמת מזכירים את חוויית הצפייה ב"הסופרנוס".

גם חובבי ג'וס ווידון ימצאו שני פרצופים מוכרים בקאסט הקבוע של הסדרה - אחד מהם אהוב פחות ואחד מהם דווקא זכור לטוב - של כריסטינה הנדריקס המהממת (סאפרון מ"פיירפליי").



סיפור עלייתה של הסדרה לשידור בארה"ב
תחילת הסיפור בשנת 2000, עת הגה וויינר את הסדרה במוחו והחל לגבש את מרכיביה השונים, אבל לא הצליח למצוא גורם שיסכים לשדר אותה. מאוחר יותר פגש וויינר, אז תסריטאי בסדרה "בקר", את דייויד צ'ייס יוצר "הסופרנוס" והראה לו את הקונספט לסדרה שהגה. צ'ייס מספר שאחרי שעיין בחומר אמר לוויינר - "אוקיי, עזוב את הסדרה הזאת. התקבלת לכתוב לסדרה שלי. אח"כ תעשה מה שאתה רוצה". וכך אכן היה. וויינר הפך ליד ימינו של צ'ייס וכתב מספר פרקים בלתי נשכחים של "הסופרנוס". אחרי ש"הסופרנוס" סיימה את דרכה, התפנה וויינר לבייבי הפרטי שלו וניסה, באופן טבעי, לשווק אותה ל- HBO. אלא שמנהלי HBO לא הביעו התלהבות מיוחדת מהסדרה. הקונספט של הסדרה - חייהם של אנשי עולם הפרסום בתחילת שנות ה-60 - פשוט לא נשמע להם מעניין מספיק. הם החליטו לוותר על ההצעה.

ערוץ AMC (American Movie Classics) החל את דרכו בשנת 1984 כערוץ כבלים בתשלום שהתמחה בשידור סרטים קלאסיים ללא פרסומות. בשנים האחרונות עבר הערוץ שינוי משמעותי, והפך לרשת כבלים רגילה, הממומנת ע"י פרסומות ומקרינה גם סרטים "חדשים" יותר. לקראת עונת השידור של 2007 החליטו ראשי הרשת לחפש סדרה מקורית חדשה שתשדר איכות ותתחרה ברשתות הכבלים האחרות, בתקווה שהדבר יביא יוקרה לערוץ וימשוך קהל חדש. מנהלי AMC נפגשו גם הם עם וויינר והתלהבו מאד מהקונספט שהוצג בפניהם. הסדרה התאימה לרשת החדשה כמו כפפה ליד דווקא בגלל שהיא מדברת על שנות ה-60. הם זיהו את הפוטנציאל הגלום בה וחתמו בשמחה על הסכם עם וויינר. הסדרה עלתה לשידור - כסדרה המקורית החדשה הראשונה של הרשת - במהלך חודש יולי 2007.

אין ספק שהיום מנהלי HBO אוכלים את עצמם על ההחלטה הטפשית שקיבלו. זה כמעט בלתי נתפס, במבט לאחור, שהרשת שנתנה לדייויד צ'ייס את ההזדמנות להעלות לשידור את "הסופרנוס" היא אותה רשת שנתנה לסדרה שהכי מזכירה אותה בכל כך הרבה מובנים לחמוק מבין אצבעותיה. AMC הרוויחה בגדול, ומרשת אלמונית כמעט לחלוטין הפכה לרשת מדוברת ומוכרת יותר, והמבקרים לא הפסיקו ולא מפסיקים להלל ולשבח את הסדרה החדשה שלה. רבים טוענים שזו הסדרה החדשה הטובה ביותר בטלוויזיה, ולא מעט טוענים שזו הסדרה הטובה ביותר בטלוויזיה. נקודה.

לשמחתו של וויינר, ולשמחת ראשי הרשת, הסדרה אמנם מושכת כמות לא גדולה של צופים (כמיליון צופים לפרק), אבל רוב צופיה הם בעלי פוטנציאל כלכלי מספיק גבוה כדי לרצות את המפרסמים, והרשת הודיעה לאחרונה כי הזמינה עונה נוספת, שניה במספר, מהסדרה.



הסוגיות שבהן עוסקת הסדרה
"Mad Men" מתמקדת במשרד פרסום פיקטיבי בשם "סטרלינג וקופר" שמוקם בניו יורק בשדרות מדיסון בשנת 1960. הבחירה בתקופה זו נובעת מכך שהתקופה הזו דומה מאוד - אך בה בעת שונה מאוד - מארה"ב של ימינו, כך שבאמצעותה ניתן לנפק גם אבחנות ותובנות שונות על החברה האמריקנית של שנות ה-2000.

העיצוב האומנותי של רוח התקופה פשוט מרהיב. הסדרה משודרת בשחור לבן, ומכל הבחינות נראית כאילו אנו נמצאים באמת באותן שנים - הבגדים, התסרוקות, התפאורה, האמצעים הטכנולוגיים, השפה וכו'. ההקפדה הזו משדרת עד כמה הסדרה רצינית וריאליסטית, והדבר בא לידי ביטוי גם בתכנים.

הנושאים שבהם עוסקת הסדרה אופייניים מאוד לרוח התקופה דאז, אבל גם לרוח התקופה היום, ולמעשה, הסדרה עוסקת בעיקר באנשים ובמה שמניע אותם. העיסוק של הסדרה בפרסום הוא, בעצם, סוג של התבוננות פסיכולוגית בחברה - למה אנשים רוכשים את המוצרים שהם רוכשים? מדוע הם מגיבים באופן מסוים לפרסום? כיצד ניתן לזהות את מאווייהם הכמוסים של הצרכנים? ועוד ועוד שאלות מרתקות, שהן רלוונטיות גם ימינו.

נושא קריטי אחר בסדרה הוא הזהות. האם בני אדם הם באמת כפי שהם נראים? מדוע הם מסתירים את זהותם האמיתית? כיצד הזהות שלהם משפיעה על ההתנהגות שלהם? ועוד ועוד שאלות מרתקות.

הסדרה מרבה לעסוק גם ביחסי גברים-נשים, או יותר נכון ביחס כלפי הנשים באותה תקופה. המשרד כולו מורכב מאנשי פרסום גברים, לבנים וממעמד מאוד מסוים. הנשים מועסקות בתפקידי מזכירות, ורובן לומדות בדרך הקשה את מקומן. עם זאת, הנשים בסדרה מראות מדי פעם שהן יודעות לתמרן את הגברים לצרכיהן למרות הפיחות במעמדן, כך שהסדרה רומזת לנו שמאבק המינים אינו חד צדדי כמו שהוא נראה כלפי חוץ, ומנגד, גורמת לנו לתהות בתוך עצמנו עד כמה השתנו הדברים? האם המצב היום באמת שונה כל כך? האם החברה התקדמה? האם הפמיניזם השיג את מטרותיו והביא לשיוויון?

גם בפוליטיקה נוגעת הסדרה, כשכבר בפרקי הפתיחה נכנסים אנשי המשרד לעובי הקורה בטיפול בקמפיין הבחירות המפורסם בין קנדי לניקסון והעיסוק של אנשי המשרד בקמפיין הזה מאפשר לנו ללמוד פחות על הפוליטיקה ויותר על שינוי התפיסה כלפי המנהיגים וכיצד הם שווקו ומשווקים גם היום לציבור.

נושאים נוספים שהסדרה נוגעת בהן: מיניות, גזענות, הבדלי מעמדות, כסף, צביעות, עישון (כמעט כל הדמויות בסדרה מעשנות כחלק מהריאליזם שמאפיין אותה) שמרנות, חברות, משפחה ועוד ועוד ועוד.



הדמויות המרכזיות
הדמות המרכזית בסדרה היא דמותו של דונלד דרייפר (ג'ון האם הכריזמטי והמרשים שעוד נשמע עליו בעתיד), המנהל הקריאטיבי של המשרד, הנחשב ע"י כולם לפרסומאי מבריק ובעל יכולת נדירה לזהות את מאווייהם של הצרכנים ולמצוא אסטרטגיות שיווק וסלוגנים מדויקים. דרייפר הוא גבר נאה מאוד, גבוה, כהה ושרמנטי המפיל ברשתו נשים בקלילות ג'יימס בונדית, ויש לו את היכולת להקסים את הלקוחות (ואת הקולגות) ולשכנע אותם לפעול לפי הקו שהוא מכתיב.

אבל הדמות של דרייפר עמוקה הרבה יותר מהתיאור הנ"ל. דרייפר הוא אדם מסתורי, הממעט לדבר על עצמו, ומסתיר פרטים רבים מעברו. פשוט אניגמה מהלכת. השאלה "מי אתה דונלד דרייפר?" היא אולי המשפט שהכי מתאר את הסדרה. אט אט, ככל שהסדרה מתקדמת, נחשפים פרטים חדשים ומפתיעים על עברו של דרייפר, ומסתבר שהחזות החיצונית שלו שונה לחלוטין מהאדם האמיתי שהוא. מה שיפה בכך (בלי לספיילר יותר מדי) הוא שהפרטים שהקהל לומד על הדמות מסבירים וממחישים באופן מרתק מדוע הוא מצליח "לקרוא" את קהל הצרכנים בצורה טובה, וכיצד הוא יודע למצוא בדיוק מה הם רוצים ומדוע. ה"קילוף" הזה של הדמות עשוי בצורה איטית וחכמה, ומאפשר ללמוד עליה, ועל החברה שבה חי, הרבה מאוד.

בחייו הפרטיים, דרייפר נשוי לעקרת בית בשם בטי (ג'ניוארי ג'ונס - איזה שם מגניב לשחקנית!) שנראית כמו תעתיק מדויק של גרייס קלי, ויש לו שני ילדים מתוקים. הוא חי בפרבר ומציג חזות של משפחה יפה ואוהבת. אבל כמו במקרים רבים, החזות הזו היא זיוף לא קטן. בטי היא בחורה מקסימה אבל יש לה אישיות של ילדה קטנה, ודרייפר מתקשה למצוא איתה שפה משותפת פעמים רבות, ומתייחס אליה בפטרונות מעליבה משהו, למרות שהוא כן מחבב אותה. היא עצמה, אגב, לא יודעת דבר על עברו. לדרייפר יש מאהבת קבועה, מידג' דניאלס שמה (רוזמרי דוויט) בוהמיינית אמיתית, שמאתגרת אותו מבחינה אינטלקטואלית הרבה יותר, והוא מרבה לבקר אותה, ולהיעדר מביתו עקב "אילוצי עבודה".

מלבד דרייפר ובטי ישנן עוד מספר דמויות מעניינות וחשובות לסדרה - רוג'ר סטרלינג הוא אחד משני השותפים המנהלים. איש חיל הים לשעבר. ציניקן, תאוותן, חובב אלכוהול ונשים. הוא מחבב מאוד את דרייפר ומרבה להתרועע עמו, האם דרייפר נהנה מקרבתו? לא בטוח. דרייפר משחק אתו משחק "כבדהו וחשדהו" מרתק לאורך הסדרה.

דמות חשובה נוספת היא דמותו של פיט קמפבל (וינסנט קרת'זיר, הלא הוא קונור מ"אנג'ל), מנהל זוטר צעיר ומבטיח, חבר בצוות של דרייפר. קמפבל הוא טיפוס די מעצבן: יהיר, חצוף, קוטר ומלוקק. הוא בא ממשפחה עשירה לשעבר אבל עדיין בעלת מעמד ועומד להינשא לבת-זוגו, אבל נראה שהוא לא מרוצה מהבחירות שעשה, והדבר משפיע לעתים על עבודתו.

דמות בולטת אחרת היא דמותה של פגי אולסן (אליזבת מוס הלא היא זואי ברטלט מ"הבית הלבן") - המזכירה החדשה של דרייפר שמגיעה למשרד בפרק הפותח ומוצאת עצמה נאלצת להסתגל לחיים במשרד כזה, על כל מרכיביהם (היחס לנשים בכלל ומזכירות בפרט, השגיונות של הבוסים וכו'), אבל היא עצמה לא פראיירית בכלל ויש לה שאיפות משלה - שימו לב אליה, מדובר בדמות מאוד מעניינת.

דמויות רלוונטיות נוספות: ג'ואן הולוויי (כריסטינה הנדריקס שגם כאן משחקת היטב ומשפריצה סקס אפיל בכמויות) - מזכירה ותיקה במשרד שמכירה את כל השטיקים ויודעת לתמרן היטב במערכת ועל כן משמשת כמעין "מנטור" לפגי הדנדשה, סלבטורה רומנו (בראיין באט) - ארט דיירקטור במשרד שנראה מצוין ומושך אליו הרבה נשים, אבל גם מסתיר סוד שעלול לפגוע במעמדו במשרד ובכלל, וברטאם קופר (רוברט מורס) - השותף הבכיר שבניגוד לשותפו סטרלינג לובש ארשת מכובדת יותר ומקבל בהתאם הרבה ריספקט גם מסטרלינג וגם מדרייפר (שאותו הוא מאוד מעריך מבחינה מקצועית).



המוטיבים המרכזיים שיוצרים את ההשוואות הבלתי נמנעות ל"הסופרנוס"
הסדרה עמוסה ברעיונות, דימויים, מטאפורות ואזכורים עדינים ומתוחכמים ליצירות קלאסיות מכל התחומים, החל מקולנוע, דרך ספרות ועד מוסיקה, ועולמה התרבותי עשיר להפליא. ההומור קיים פחות, אבל פעמים רבות הוא מגיע באמצעות בדיחות קטנות ומתוחכמות, שיכולות לחלוף ללא תגובה או לגרום לצופה שהבין אותן לפרוץ בצחוק רם.

שיטת הסיפור של הסדרה מזכירה מאוד את זו של "הסופרנוס", בכך שאין, למעשה, שיטה. ישנן סצנות קצרות ואינטנסיביות אך בה בעת גם סצינות ארוכות ועמוסות, הדמויות מרבות להתנהג באופן לא צפוי לחלוטין, הסיפורים לא "נסגרים", כך שבכל פרק יש מספר עלילות אבל אין להן איזשהו "סוף", ובפרקים מתקדמים יכולים רגעים מסוימים שנראו כאילו נזנחו לקבל משמעות חדשה ומפתיעה או סתם להיות משמעותיים וכו'. כמו צ'ייס, וויינר אוהב לסיים את הפרקים עם מוסיקה מתאימה שמלווה את הפריים לכותרות הסיום.

סיכום
ראשית, מגיעה מילה טובה לאנשי HOT שהימרו על סדרה כזו שלכאורה מזוהה יותר עם הקהל הטבעי של צופי yes. חבל רק שהם בחרו לתרגם את שם הסדרה לשם מגושם ולא קליט - "הגברים של שדרות מדיסון" - בדיוק הפוך ממה שדרייפר ואנשיו היו עושים במקומם (מה היה קורה אם היו קוראים לזה פשוט "מאד מן"?).

"Mad Men" היא, לטעמי, הסדרה המרתקת ביותר שעלתה לשידור בטלוויזיה בשנים האחרונות (אולי יחד עם "דקסטר"). היא מורכבת, מפתיעה, עמוקה, מעניינת, מאתגרת, כתובה היטב, משוחקת נפלא (ג'ון האם מסתמן ככוכב גדול, אליזבת מוס מעולה וכריסטינה הנדריקס נפלאה כתמיד) והסטנדרטים המקצועיים שלה מרשימים, בפרט בתחום העיצוב.

בניגוד ל"הסופרנוס" - כאן הדמויות לא פותרות את העניינים באמצעות רצח, אלא באמצעות דיבורים או סקס, אבל בדיוק כמו ב"הסופרנוס", גם כאן הדמויות עמומות מאוד מבחינה מוסרית, מתנהגות לעתים בצורה חסרת אחריות ומקשות על הקהל להבין מה בדיוק מניע אותן ומה הן מתכוונות לעשות.

מי שאוהב את הטלוויזיה שלו אינטנסיבית, סוערת, "סוגרת מעגלים" וברורה יתקשה ליהנות מהסדרה, שכן חוויית הצפיה בה מצריכה ריכוז רב ונכונות לצפות גם בסצנות ארוכות ודחוסות, אבל הגמול של מי שמוכן לעמוד בכך בהחלט מפצה. מדובר בסדרה יוצאת דופן ברמתה ובאיכותה גם במובנים של התחכום של סדרות הכבלים של ימינו, ובכל מקרה, כדאי מאוד לתת לה צ'אנס - היא לא תאכזב.



ונסיים במילותיו של דייויד צ'ייס, שאמר על התסריט של פרק הפיילוט: "זה מה שאתה מקווה לראות. זה היה חי והיה לו משהו חדש לומר. הנה מישהו שכתב סיפור על פרסום בשנות ה-60 והסתכל, בעצם, על ההיסטוריה האמריקאית דרך הפריזמה הזו".

כל מילה אמת.





"Mad Men", "הגברים של שדרות מדיסון", עולה היום ב-Xtra HOT ותשודר בימי ראשון בשעה 22:00.