משהו טוב קורה בעונה הרביעית של "האנטומיה של גריי". אחרי עונה שלישית שהתחילה די טוב, אבל המשיכה והסתיימה בצורה עייפה, הגיעה העונה הזו שנראית כמו שירות ניקיון לא רע בכלל לסיפורים מופרכים / מעצבנים / לא מעניינים מהעונה הקודמת.

הסיפור על ג'ורג' ואיזי, זוג שמהרגע הראשון מערכת היחסים שנרקמה ביניהם נראתה לחלוטין מצוצה מהאצבע, מעין החלטה תסריטאית חפוזה בערב של שכרות, לקח בעונה הזאת תפנית מאוד מעניינת ומאוד אמיתית. כדרכם של ידידים שחוצים את הקו הדק הזה שבין ידידות נפש לאהבה רומנטית, לפעמים מגלים שהקו הזה מטושטש יותר ממה שחשבו בהתחלה, ואז עלולים להישאר קרחים מכאן ומכאן. ואכן, ג'ורג' ואיזי שבילו יחד לילה של תשוקה ושכרות (לא בהכרח בסדר הזה) לפני כמה חודשים ומאז כילו את זמנם בערגה זה לזו, מגיעים סוף סוף ללילה המיוחל בו יוכלו לממש את האהבה שמצאו - ומגלים שהדברים לא באמת מושלמים כפי שזכרו אותם. ועכשיו, כשהם נמצאים במצב בו בנסיבות נורמליות היו רצים זה לזו לעצה ותמיכה, הם מגלים שהם כבר לא באמת יכולים לדבר אחד עם השני על כך. רעיון מצוין שהיה עשוי טוב מאוד.

מרדית ומקדרימי סיימו את העונה הקודמת כשמערכת היחסים שלהם נמצאת בסכנה מסיבה שאף אחד לא באמת הבין. מרדית הפכה להיות דמות כבויה ודי מרגיזה, מה שכיבה קצת גם את הלהבה של דרק, וההצהרה שהם כנראה לא יצליחו לגרום למערכת היחסים ביניהם לעבוד תפסה אותי די בהפתעה ובבלבול כי לא הצלחתי למצוא בה איזשהו הגיון. אבל דווקא בעונה החדשה ניכר מאמץ יותר רציני להסביר את מה שעומד מאחורי הבעיות שלהם, ועכשיו שהם כבר לא ביחד על הנייר אבל כן ביחד כמעט בכל דרך אפשרית אחרת, האינטראקציה ביניהם טובה ומרגשת יותר ממה שהיתה כבר זמן רב מאוד. וגם העובדה שהופעתה של האחות החדשה (מחדר הניתוח, לא אחותה של מרדית) שתפסה את תשומת ליבו של דרק גרמה לי ממש לפחד עליהם, מראה שהתסריטאים באמת הצליחו להחזיר את העניין והמשיכה שלהם כזוג, שקצת דהתה לקראת סוף העונה הקודמת.

ועכשיו, לחלק האהוב עליי בפרק - הסיפור של ד"ר ביילי. כל סיפור התיכוניסטים שהובהלו לבית-החולים והקליקות של ה"מקובלים" היה אמנם קצת שחוק - אבל הקישור שלו לד"ר ביילי היה, בעיניי, לא פחות מגאוני. מבט אחד בפניו של הנער בו היתה מאוהבת בתיכון (בדמותו של די.בי. וודסייד, מ"באפי" ומ"24"), וה"נאצית" שזורעת פחד בחלומותיו של כל סטאז'ר בסיאטל ומחוצה לה, הופכת לילדה מגמגמת וחולת-אהבה בת 15, שממש כמו בתיכון, מוכנה לעשות הכל ("להכין לו את השיעורים" עם טוויסט של בית החולים) רק כדי לזכות למחמאה קטנה מצדו. וכמה שכל הפרק חיכיתי לראות אותה מתעשתת ואוכלת לו את הראש - העובדה שבסוף היא אפילו לא הצליחה לשאת את "הנאום הארוך" שלה בפניו, אלא עשתה זאת בפני דרק, היתה כל כך אמיתית ונוגעת ללב, שזה לגמרי פיצה על זה (למרות שווידויו של דרק על היותו band-geek שמן ומלא חצ'קונים משום מה לא הצליח לקנות אותי, אלא סתם הרגיש מזויף ומלוקק. חבל).

מקסטימי הוא עדיין דמות די מיותרת בעיניי, שחוץ מהסצנה המדהימה בעונה הקודמת שבה הוא יוצא מן המקלחת שלגופו פיסת מגבת קטנטנה במיוחד, מעולם לא הצליח להוסיף יותר מדי לסדרה. גם העלילה הנוכחית שלו עם ד"ר האן, והאם הוא מאוהב בה או לא, לא מצליחה לעניין אותי במיוחד. או שישלחו אותו למקלחת, או שישלחו אותו הביתה.

אבל סה"כ, באמת פרק מצוין. ציון: 9.