10. זה היה רק 10 דקות, אבל "הקרב על השידור הציבורי" היה אחד הדברים המרעננים ביותר שנראו לאחרונה על מסך הערוץ הראשון. אורי לוי, שרי רז, דוד ויצטום וחבריהם, נלחמים במלכי הרייטינג עם רימונים חיים בצורת קלטות של תוכניות הערוץ ומנסים להגן על "השידור הציבורי". כזאת רמה של הומור עצמי לא ראיתי כבר הרבה זמן אצל החבר'ה ברוממה, ורק על הרעיון מגיע להם שלוש קריאות "כיפאק היי" (של אריק לביא). גם הביצוע היה חמוד והכיל רגעים חביבים ("איזה כיף, הנה בא עוד קליפ", "אוי ואבוי, הם ירו בו חוזה!"). חמוד לאללה.

בשולי ה"קרב על", אני רוצה לציין לשבח את התנהגותו של ממיר ה-MAX המפתיע שלי, שעדכן את עצמו אוטומטית במהלך שידור הסרט והצליח להקליט את עשר הדקות הללו בשלמותן למרות שהסרט שודר בין 22:01 ל-22:11 ולא בין 21:50 ל-22:00 (ע"פ התכנון המקורי). אני באמת מופתע (ולא בציניות).

9.5. "ורוניקה מארס" במיטבה, כמו בימים ההם של העונה הראשונה. וויביל בצרה ודודה ורוניקה באה לחלץ אותו. אז כן, היה די ברור שהממצאים שמצביעים על וויביל כחשוד ברור הם תוצאה של שיתוף פעולה בין מספר גורמים, אבל שוב, לא הטוויסטים הם העיקר, אלא הדמויות והפיתוח של העלילה, וכאן הפרק בהחלט עשה עבודה משובחת. מה שאהבתי במיוחד זה את הקשר האישי של ורוניקה לעניין. מעבר לכך שוויביל הוא חבר שלה, היא זו שביקשה ממנו לבוא לכיתה ולספר על עברו הפלילי וההסכמה החברית שלו עלתה לו עכשיו ביוקר בגללה. תחושת האשמה שלה נתנה לה את ה"דרייב" החיוני לעזור לו בכל כוחה, כמו שצריך. אהבתי גם את העימות בין ויני לקית' בתחנת הרדיו, ואת העובדה שקית' משלם מחיר כבד בפופולאריות על העמדה שלו ביחס לשתייה, במיוחד בקולג'. מעניין היה לראות איך ויני מיהר לשלוף את ורוניקה כדי לפגוע בקית' בכזו מהירות, ובלי שום בושה, והמכה שחטף מורוניקה היתה לא רק מבדרת אלא גם מוצדקת. מעניין לראות את דיק ממשיך להתנהג כמו מניאק, מחד, ומנגד, התהליך שהוא עובר מאז שאבא שלו צץ בנפטון, והסצנה המעניינת עם מק שיקפה את שני צידי המשוואה בצורה מאוד יפה. ורוניקה ופיז היו כל כך חמודים ביחד. למה מישהו צילם אותם במיטה יחד? ומה לוגן רוצה מפיז? ולמה לפוצץ אותו במכות? ומה יהיה עכשיו? אה, כן - ורוב תומאס הוא זונה (איתן גשם).

9. ושוב היתה "איפה צדקנו" מוצדקת יותר מ"רק בישראל" ששודרה לפניה. כן, היה נחמד לשמוע שוב את שירו של הילד רובי, ואת לימור מנסה לסכסך בין ארז לאברי ("הוא שמעון, אתה אברי, מי זה ארז בכלל?"), אבל הראיון של ארז עם אברי היה מרתק ומחכים.

8. "גיבורים" פתחה עונה עם פרק שבסך הכל היה לא רע בכלל ואף מהנה למדי. נכון, לא הכל היה מושלם, והיו לא מעט בעיות - הקריינות הטרחנית של מוהינדר (חשבתי לתומי שנגמרו להם הקלישאות. טעיתי), "טוויסטים" צפויים (כמו העובדה שהנער החדש בחייה של קלייר הוא גם בעל יכולות על-טבעיות), דמויות חדשות לא הכי מעניינות (האח והאחות האלה שהזכירו לי קצת את סיימון וריבר מ"פיירפליי" רק שלא היו מעניינים כמותם), סיפורים שקצת נמרחו (במיוחד הסיפור של הירו) - בקיצור, כל הבעיות שאפיינו כבר את פרק הפיילוט של הסדרה. אבל בדומה לפרק הפיילוט, גם כאן נרשם שיפור משמעותי בחלק השני של הפרק, ופתאום ראינו שוב את נקודות החוזק של הסדרה - דמויות נהדרות כמו קלייר (שהפכה לדמות הטובה והחשובה ביותר בסדרה) ואביה, סיפורים אנושיים חזקים, הדרך שבה הציגו את הקושי של קלייר ואביה להתמודד עם הסתרת הזהות האמיתית שלהם, הומור (במיוחד אצל הירו והאביר. ודייויד אנדרס היה, כהרגלו, מצוין), טוויסטים מוצלחים דווקא (התרגיל של מוהינדר ופאפא בנט), הפתעות אחרות (ההופעה הלא מוסברת של פיטר) וכיווני עלילה מעניינים (העיסוק בדור הקודם של הגיבורים ומה קרה שם) (איתן גשם, דעה מחמיאה קצת פחות בהמשך).



7.5. "ג'קיל" הגיעה השבוע לסיומה (עונה שניה בקרוב, כנראה) בפרק מצוין אמנם, אבל כזה שהכיל מספר לא קטן של בעיות. נתחיל עם הבעיה העיקרית שלי: לא אמרו לנו בפרק הקודם שהייד חזר לתמיד? החבר'ה הנחמדים במעבדה לא ערכו ניסוי מאוד מתוחכם שלאחריו יישאר "רק אחד. לתמיד"? ומי שניצח היה הייד? אז איך זה ששניהם בכל זאת חולקים את גופו של ד"ר ג'קמן ומתחלפים ביניהם לצרכים עלילתיים? אבל גם אם אפשר לענות על השאלה הזאת (ואפשר, איכשהו), היו דברים נוספים בפרק שקצת עצבנו. לקראת סיום הפרק, חייהם של הילדים בסכנה, קלייר מתחננת שיחזירו את כוח החיים לתאים - והייד מתעכב. כדי לעשות פרצופים (מגניבים לכשעצמם). איפה המהירות העל-אנושית שלו? למה הוא לא מנסה אפילו למנוע ירי של עשרות (אם לא מאות) כדורים לעברו? התשובה הברורה מרגיזה - כי הצרכים העלילתיים מכתיבים שהייד צריך למות. אני חושב שהיתה דרך לעשות את כל הסיפור קצת יותר אמין. אבל למרות הדברים הללו (ועוד כמה אלמנטים זניחים יותר, כמו ההתעלמות הלא-ברורה מכמה דמויות משנה, שהיו חשובות בהתחלת הסדרה), "ג'קיל" היא סדרה נפלאה, שגם הפרק האחרון בה הכיל כמה רגעים נהדרים: הגילוי הסופי על "אמו" של ג'קיל / הייד; הגילוי על הילדים ש"השתעממו והתחלפו" (לא שלא ראינו את זה בא); הקטע עם הגז הרעיל, שהיה פשוט גאוני; ובאופן כללי, כמעט כל סצנה בהשתתפותו של ג'יימס נסביט - אבל לזה כבר התרגלנו. יופי של סדרה, עם פרק אחרון קצת בעייתי, וציפייה לעונה שנייה, שתהיה מוצלחת לפחות כמו הראשונה.

7. אני לא יודע מה כולם רוצים, "משמורת" היא אחלה סדרה. הפרק השלישי התמקד בדמותה של בת-שבע, ולמרות החספוס של הדמות, הוא הצליח לגרום לי להתאהב בה. נדיר שסדרה שבנויה על אנסמבל של שחקנים מפורסמים (נתן דטנר, אורלי זילברשץ בנאי ועוד), בוחרת להתעלם מהם למשך פרק שלם, להתמקד בשתיים-שלוש דמויות ולפתח רק אותן, להתייחס רק אליהן. בפרק הנוכחי הטריק הזה עבד, ובצורה נהדרת. יכולת כתיבת הדיאלוגים של עירית לינור תמיד היתה מצוינת, והדינמיקה בבית הספר היתה מוצלחת ומעניינת לצפייה.

6. באופן מוזר, אני ממשיך לעקוב אחרי "החיים זה לא הכל", והיא, מצידה, ממשיכה להיות לא עקבית באיכותה. את בדיחת "גיא-גולצ'בסקי-ברק-יודלבסקי" היה ניתן לנחש כבר לפני שני פרקים בערך, אבל למרות זאת מצאתי את עצמי צופה ברגעים הללו במתח (כדי לראות איך יבצעו את הבדיחה הזאת). מוזר, נכון? האירועים על הטיסה גם נעו ממשעשעים ("כפיל" יובל מנדלסון) לעלובים (הפתק של הדיוטי פרי), דרך כאלה שהתחילו חמוד ונמשכו מרגיז ("בבקשה לשבת", מועדון המייל-היי, ההתנהגות של הוריו של גדי). נו, כמו תמיד בסדרה הזאת.

6. דעה נוספת על "גיבורים": יכול להיות שהאשמה היא בי, ושהגעתי לצפייה בפרק פתיחת העונה השניה של "גיבורים" עם ציפיות גבוהות מדי, אבל העובדות, לפחות מהצד שלי, ברורות: כל הסיפור עם קלייר, שמנסה להתחיל מחדש בעיר אחרת, היה משעמם. הוא היה כתוב בצורה גרועה (בפרט השיחה של קלייר עם אביה בפתח היום הראשון ללימודים), ומלבד העניין המועט בסיום הפרק, כשגילינו שגם לחבר החדש יש כוחות מיוחדים, היה כל קו העלילה איתה משעמם. סיפורו של סורש היה משעמם אפילו יותר, והטוויסט הקטנטן בסיום, ממש לא הצליח להפוך את כל העסק למעניין יותר. סיפורו של הירו שמוצא את עצמו במאה ה-17 הכיל כמה רגעים חביבים, אבל כסיפור שקרוב לודאי יתפתח על פני מספר פרקים, הוא לא מספיק חזק, ונוכחותו של סארק, מגניבה ככל שתהיה, לא הופכת את האירועים שם למעניינים במיוחד. גם התוספת של שתי הדמויות החדשות לא הניבה קו עלילה מוצלח - להיפך, והסצנה שבה כל נוסעי הרכב מתים היתה צפויה, בערך מהרגע הראשון שבו שני האחים עלו על אותו רכב. גם אנדו ואביו של הירו לא הצליחו להציל את המצב, והסצנה המוצלחת באמת היחידה בפרק היתה הסצנה היחידה בכיכובו של פיטר פטרלי, שמוצא את עצמו במחסן נטוש ללא כל זיכרון. פתיחת עונה צולעת במיוחד לאחת הסדרות שהכי הסתקרנתי לראות איך ייפתחו.

5. ל"להוציא את הכלב" שנפתחה אמש יש המון פוטנציאל: יש בה כמה שחקנים מעולים (מוני מושונוב, אורלי זילברשץ בנאי, רמי הויברגר, ועוד), הסיפור המרכזי שלה נשמע מאוד מעניין (היום הגורלי, יום הכרעת הדין במשפט של מורה שעשתה דברים לא הולמים עם תלמיד שלה, כשהיה קטין) ואפילו לסיפורי המשנה יש פוטנציאל (ילדים שכועסים על אבא שמצידו כועס על אשתו; זוג שעבר טראומה, שפרטיה המדויקים לא ברורים כרגע) - אבל למרות הכל, העסק לא זורם. פרק הפתיחה הכיל הרבה יותר מדי רגעים מתים, משעממים, בהם כמעט לא קורה כלום על המסך; כמה מהדיאלוגים נכתבו בצורה בנאלית; ולהוציא כמה רגעים טובים (למשל, השיחה עם הילד שזרק את הסלולארי לפח), ההתרשמות הכללית היתה של סדרה שבנויה בעיקר על רעיון אחד טוב, אבל לא ממש יודעת איך לבצע אותו. חבל.

3. הפרומואים לעונה החדשה של "דקסטר" אולי נראים מגרים לצפייה, אבל הקריינות שלהם מטומטמת להפליא: "דקסטר. הוא חוזר והוא רעב לדם יותר מתמיד". נו, באמת.


בשולי הממיר
בפרק של "הפמליה" התארח סנופ דוג בתפקיד עצמו.

ב"משפט וצדק" התארח ג'פרי נורדלינג (ג'ייק מאנינג מ"להתחיל מחדש", אבל גם ברנט מ"צה!ב") בתפקיד התובע.