בפעם הקודמת שבה כתב סטיב קארל בעצמו פרק לסדרה, זה נגמר עם אחד הפרקים הזכורים ביותר שלה ("ערב הקזינו", סיום העונה השנייה). הפעם זה טיפה פחות הצליח לו. שלא יובן לא נכון - הפרק היה בסדר גמור, אבל הוא לא מבריק במיוחד.

כל הרעיון של ריאן שמזמין את טובי לקאמפינג אבל לא את מייקל היה גאוני בעיני, אבל הכיוון שאליו פנה הפרק - הקמפינג של מייקל - היה קצת פחות מעניין. כן, היו שם לא מעט דברים מצחיקים (אוהל ממכנסיים, "לג'ן יש ציצים מזויפים!"), אבל זה לא היה מאוד מצחיק או מעניין, ודווייט הרגיש אובר דה טופ (וזה קורה יותר מדי פעמים בעונה הזו). חבל.

בגזרת ג'ים היה מעניין יותר. אם בפרק הקודם ראינו את ג'ים שתקוע בחוסר הרצינות והאינפנטיליות שלו, השבוע קיבלנו את הצד השני של המטבע - ג'ים מגלה שיש מצב שתוך כמה שנים הוא הופך למייקל. כבר שבוע שני ברציפות שאנו לא רואים את ג'ים החביב והאוהב, אלא צדדים קצת פחות נחמדים באישיות שלו. הפעם זה היה קשור לרעיון של איחוד ימי ההולדת. רעיון אולי נכון מבחינת יעילות (וגם זה בספק), אבל מבחינה אנושית הוא פשוט חסר התחשבות ומטומטם. למעשה, גם פאם לא ממש תמכה בג'ים כאן (אבל למה היא לא אמרה לו כלום מההתחלה? זה לא ממש בריא לזוגיות שלהם), והוא בהחלט הביא את זה על עצמו.

אהבתי את הקטעים שבהם הציגו לנו את הדמויות והדרך שבהן כל אחת חוגגת יומולדת, והקטעים בהם מייקל נותן פרשנות חדשה למונח "מסיבת הפתעה" היו מצחיקים בטירוף, אבל הרגע הגדול של הפרק היה בסיום, על רקע הכותרות, כשג'ים מבין שהוא עלול להפוך למייקל ומבט של אימה/תדהמה עולה על פניו, אבל הוא מהר מאוד מתעשת ומשתף פעולה עם מייקל בעניין ה-"That's what she said". איך סצנה אחת קטנה אומרת כל כך הרבה על הדמות (וגם על הדמות של מייקל שבקטעים האלה שוב מתגלה כמי שמבין היטב את נפשות עובדיו. זה פשוט טבוע בו).

המשחק של ג'ון קרזינסקי בפרק הזה היה מעולה כמו המשחק שלו בשבוע שעבר. נחמד לראות שנותנים לו הזדמנות להתבטא. אם בעונה שעברה היתה זו העונה שבה פאם יצאה למסע השחרור שלה, הפעם ה"זום" הוא על ג'ים. נראה מה יקרה אתו בסוף העונה. ציון: 7.