פרק חביב ומוצלח, אבל עם מספר הסתייגויות. הרעיון הבסיסי שבו הדמויות "מגלות" פתאום תכונות מעצבנות האחת אצל רעותה היה טוב, ובהחלט עשה את העבודה - כמה מהקטעים האלה היו פשוט קורעים מצחוק: הלעיסות המוגזמות של לילי, בארני והקול הצווחני, טד והתיקונים שלו ובמיוחד מרשל ששר מה שהוא עושה. השימוש בטכניקת הזכוכית השבורה היה מצוין, והשיג את האפקט (תרתי משמע) המבוקש.

האינטראציה של הדמויות בקטע הזה היתה מושלמת, והכותבים הצליחו להוציא מהרעיון את המיטב, וללמד אותנו קצת על הדמויות. גם הדרך שבה למדנו על ה"בעיה" של החברה של טד היתה מוצלחת, בפרט בהשוואה לעריכה של הסצנה הראשונה במסעדה שגרמה להתנהגות של החברים להיראות תמוהה באותו זמן.

אהבתי את העובדה שהשיר של מרשל מסייע לו למצוא את הסיסמא, למרות שזה היה קצת צפוי, ואהבתי במיוחד את הדרך שבה כולם זנחו את הריבים שלהם כדי לחבק את מרשל, מה שמראה שהחברים אמנם יכולים לעצבן האחד/ת את השני/ה עד מאוד, אבל הם גם מאד אוהבים זה את זה.



לגבי ההסתייגויות שלי מהפרק:
1. מה קורה עם הדירה של לילי ומרשל? הפרק הקודם לא נגמר בזה שהם עוברים למקום החדש? גם אם נניח שהם עדיין לא עברו, להתעלם מזה ככה בלי אף מילה? תמוה.

2. היתה סתירה לוגית קלה בהסבר על "גילוי הבעיות". בתחילה החברים אומרים שטד לא שם לב (למרות שהבעיה ברורה) "רק בגלל שהוא רוצה להיכנס איתה למיטה". איך זה משתלב עם ה"גילויים" החדשים של החברים על עצמם?

3. שוב קיבלנו דמות נשית סטריאוטיפית וחסרת משמעות (החברה של טד). לא נמאס כבר? גם ככה רובין בעונה הזו די מיותרת, ואפשר להתווכח על הסיפור המרכזי של לילי ומה זה אומר עליה. למה הם לא מביאים דמות נשית חזקה ודומיננטית?

סיום הפרק, עם טד והבחור החירש, היה פשוט מצוין, במיוחד "משפט" הסיום. ציון: 9.