בסדרה של ה-BBC שאתם לא רואים, "מרק אהבה" (Love Soup), שתי הדמויות הראשיות מעולם לא נפגשו. גיל הוא בחור אמריקאי שהגיע לאנגליה בעקבות האהבה (שזרקה אותו מיד כשחיסל את עסקיו בארה"ב והגיע עם כל חפציו). הוא תסריטאי שכותב בעיקר סדרות קומיות לטלוויזיה. אליס היא אחראית דלפק מוצרים קוסמטיים בחנות כלבו גדולה. היא קצת היפוכונדרית.

החיסרון הגדול ביותר של גיל הוא שהוא אינו יודע להגיד לא. הוא מוצא את עצמו בכל מיני מצבים שהוא מרגיש בהם לא נוח ולא שייך רק בגלל שלא היה לו אומץ לסרב: בארוחת ערב עם החברות המבוגרות והמרירות של השכנה שלו, באירוע התרמה למען סרטן אשכים ועוד. אליס חיה את חייה בין מגורים לבדה, נסיעות בטיוב ללונדון, עבודה, ושיחות על גברים עם מילי וקליאו הילדותיות והרדודות, שעובדות איתה בדלפק. שניהם לא ממש חיים אלא רק מתקיימים, נסחפים בזרם של נהר כלשהו ללא יעד. הם אינם אקטיביים אלא מגיבים ל"הנחתות" שהחיים מועידים להם. שניהם מרגישים מאוד שונים מסביבתם ולא מחוברים, מחפשים משהו או מישהו להיאחז בו.

אליס יוצאת לבליינד-דייטים שהיא לא באמת מעוניינת בהם, עייפה ואפאטית מעוברי האורח הזמניים והבלתי משמעותיים בחייה. גיל עובד מהבית ויוצא עם שורה של נשים מאכזבות שהוא אינו מצליח להתחבר איתן ובאמצעותן אל החיים.

החוטים המקשרים ביניהם הם דקים ובלתי נראים. בארוחת הצהרים מילי וקליאו מקשקשות בקול רם על הדייטים שלהן אתמול בלילה. אליס קוראת ספר, מנותקת מהעולם באמצעות אוזניות. גיל נוסע בדרך עפר ותוהה על חוסר המשמעות של שלט "מזל טוב, שרלוט!" התלוי על גדר עץ. אליס מתכוננת לקריאת נאום בכנס של החברה, ובעת ובעונה אחת מוטרדת ומקנאה בשותפתה למצגת שנהנית מההזדמנות, בעוד אליס היא היחידה שמתייסרת בשל הפתיח "יש לי חלום" והזילות שהוא מייצג, לטעמה. בערך פעם בפרק מישהו מעלה את התהייה האם לכל אחד מאתנו מחכה אותו מישהו שנועד לנו, הנפש התאומה שתשלים אותנו.

באחד הפרקים גיל נוסע לצפות בצילומים של משהו שכתב. אלו שתי דמויות שנמצאות במה שנראה כדרמה תקופתית. הן נפגשות בנשף. הגבר אומר שהוא לא מבין את ההיגיון בכרכורים וקפיצות על רחבת הריקודים ואת כל הטקסיות המתלווה לאירועים מעין אלה והעמדת הפנים המתלווה לחיזורים בין שני המינים. הבחורה עונה לו שהוא תיאר את הרגשתה בדיוק נמרץ. הם מתחברים, הם "משדרים על אותו גל", אחד מתחיל משפט והשני מסיים אותו, הם מתקשרים ברמה על-חושית כלשהי, הם חשים קירבה שממחישה להם עד כמה הם נועדו לחיות ביחד.

במקביל, אליס מוזמנת למסיבת יום ההולדת של אחיינה הקטן. היא מספרת לחברותיה בעבודה שהיא אף פעם לא מרגישה נוח באירועים כאלה, היא תמיד הולכת כי היא מרגישה שלא נעים לה לא לבוא, תמיד עומדת שם כמו נטע זר, משוחחת שיחות חסרות משמעות ויוצאות ידי חובה עם אנשים שסביבה.

אליס וגיל מתקיימים בקווים מקבילים, כמו שתי רכבות שיוצאות בלילה מאותה תחנה. גיל מעלה רעיון, אליס מרחיבה אותו. גיל שולח מסר ליקום, אליס מהדהדת אותו. הבעל והאישה בסדרה אוכלים ארוחת בוקר בגינה המוריקה שלהם. הבעל קורא ידיעה שמרגיזה אותו בנושא האימפריאליזם והקולוניות הבריטיות, מצביע על הצביעות של כותב המאמר שמנסה להעמיד את עצמו בעמדה מוסרית גבוהה, אך מסגיר את דעותיו השמרניות. "War is heck", הוא אומר.



גיל משוחח עם המפיק ותוהה בקול רם האם מי מהצופים שמעדיף סיטקומים מטופשים על אמירה אמיתית יבין את הרפרנס. אליס יושבת עם גבר שחברה הכירה לה. "War is heck", היא אומרת. "מי אמר את זה?", שואל הדייט שלה. "זה ציטוט של ספייק מיליגן", היא עונה.

"יש כאלה שלא מוכנים לומר את המילה גיהינום (Hell), אבל במו ידיהם יוצרים אותו", היא אומרת לבן שיחה. על הסט מצלמים את הסצנה האחרונה. האישה אומרת לבעלה שהיא מרגישה שהרבה זמן משהו מטריד אותו. היא מבקשת ממנו לספר לה מה קרה. הבעל שבור ועצוב, חולק עמה את הגילוי שאין הם אנשים אמיתיים - הם רק דמויות פיקטיביות שמישהו כתב. הם לא באמת נפשות תאומות.

סוף הפרק. אליס הולכת לקומדיה בתיאטרון עם שלושה חברים כדי להשלים למספר זוגי. גיל הולך לאותה הצגה עם רופאת השיניים שלו, הדייט התורנית. הקהל מתפוצץ, מתפתל על הכיסאות, מזיל דמעות צחוק. אליס יושבת ובוהה בבמה. שתי שורות מאחוריה יושב גיל בפנים קפואות. אליס קוראת ספר עזרה עצמית שקורא להתמקד בהווה, בכאן ועכשיו, במציאות. גם היא מבינה שסיפורי אהבה שנדמים כגדולים מהחיים, אין להם סוף טוב.

"מרק אהבה" היא סדרה חכמה. היא גורמת לך לחשוב, להבין שהדיאלוגים והעלילה לא נכתבו כלאחר יד. היא מוגדרת כדרמה קומית, אבל היא קומית בדיוק כמו החיים עצמם, לא יותר ולא פחות. בכל סיטואציה בחיים אפשר לראות את הקומי, אם לא מניחים להם לגרום לנו לשקוע לבור של פסימיות.

מה שמעניין זה שגיל הוא תסריטאי של טקסטים קומיים והתסריט עצמו מתובל ב"בדיחות" מקסימות (שגם מאחוריהן יש מחשבה, שלא כמו סיעור המוחות שנראה באחד הפרקים לכתיבת קומדיית-מצבים לפליטת ריאליטי שאינה ראויה לה). למשל, גיל מוזמן להפקת חובבים (והולך רק בגלל שלא נעים לו לסרב), שבה מוצגת גירסה כל-נשית ל"מחכים לגודו", והוא אומר לסוכן שלו: "הרי כל המחזה של בקט הוא על שני אנשים בקיום חסר משמעות, איך שחקניות נשיות יפרשו את זה אחרת? אם שתי נשים נפגשות, הן יגידו: 'המנוול לא מגיע, בואי נלך לאכול צהרים'". מה שעוד מעניין זו הבחירה ב"מחכים לגודו" בסדרה שעיקרה הוא קיום חסר משמעות.

משהו בי - האיבר הרומנטי שמעקצץ לי תמיד - רוצה שהם ייפגשו ויבינו שהם שייכים אחד לשני. משהו אחר אומר לי שהחיים אינם סיפור עלילתי עם התחלה, אמצע וסוף. לרוב אין לנו הפי אנד או סוף טרגי ודרמטי שמשאיר את האנשים בקהל בוכיים לאחר הורדת המסך. לרוב זו רק שגרה, חיי יומיום קצת לבנים, קצת שחורים והרבה אפורים. לא בטוח שיש דבר כזה - האחד שמיועד לנו, המכסה שיתאים לפתח הסיר כמו פלסטר על פצע. אולי כמו בדלת מסתובבת, הכל תלוי בבחירות שאנחנו עושים, בפנייה שאנו בוחרים לקחת בצמתי דרכים, בהחלטה שלנו להעז, להרים את הראש ולהביט בקרון שלידינו.