בפרק הקודם / אורלי / 08/01/2008
שפספסתי את תחילתו, התחלתי לשאול את עצמי האם אני אוהבת את המהפך שעובר על דקסטר או לא, ואני חושבת שהיו שם שני קטעים שהמחישו לי למה לא.
כשצופים בסדרה יש שני אלמנטים שמאפשרים להתעלם מהעובדה שדקסטר הוא רוצח סדרתי - האחד שהוא רוצח בגלל דחפים שהוא לא יכול לשלוט בהם, והשני שהוא מתעל את אותם דחפים כלפי כאלה ש"מגיע" להם. - שני האלמנטים האלה בעצם מתארים את המאבק המתמשך אצל דקסטר בין מה שהוא חושב שנכון להרגיש לבין מה שהוא יודע שנכון לעשות.
והוא תמיד הרגיש שהוא מרגיש את הדברים הלא נכונים- החל ב-לא עצוב בהלוויות, וכלה בדחפים הרצחניים שלו, ותמיד ידע שהוא עושה את המעשה הנכון- מקרין עצב, מנווט את מעשי הרצח בהתאם לקוד שהוא קיבל מאביו המאמץ.
ובפרק הקודם כשהוא מגלה שהוא משוחרר מהרגש הלא נכון, והוא לא מרגיש צורך לרצוח אבל רוצח בכל זאת, הוא בעצם עושה את המעשה הלא נכון במודע, באופן שאינו שונה מכל רוצח אחר שמבצע פשע כדי לכסות על פשעיו. ואני כצופה שהצליחה לא לרצות שהוא ייתפש מאותו מקום שמבין את מצבו חסר המוצא, לא ממש בטוחה שאני רוצה להמשיך ולצפות בו מכסה על עקביו כשהוא משוחרר מאותם דחפים שמצד אחד דחפו אותו לרצח, אבל מצד שני היו הסיבה לכך שאפשר לגלות כלפיו הבנה באיזשהו מקום.
דווקא סוף הפרק הקודם שבו הוא מגלה לריטה על כך שהוא היה עם לילה, ויוצא אל הגשם הראה לי שלמרות מה שהוא חושב הוא לא השתנה כל כך הרבה- הוא עדיין מסוכסך בין מה שהוא חושב שהוא צריך להרגיש (רצון להגן על ריטה) לבין מה שהוא חושב שהוא הדבר הנכון לעשות. וזה מעניין שהוא לא ראה כאן באי סיפור האמת דרך לכסות על עצמו, או בסיפור האמת את עשית המעשה הנכון, אלא דווקא שפט את עצמו על מה שהוא לא הרגיש כלפיה (ולדעתי היה שם שיפוט במסווה של קבלה עצמית).
הפרק הזה היה אפשר לראות די ברור - שאם לילה הייתה טובה לו לאופי לגבי היכולת לקבל את עצמו היא חסרה מאוד בדבר השני שדקסטר מחפש וזה מורה דרך לגבי מה נכון ומה לא נכון לעשות. ולכן דווקא עם ריטה והילדים הוא יכול להרגיש נקי, כי למרות שהם אולי לא יכולים לראות מי הוא באמת, מהם הוא יכול הרבה יותר ללמוד את הדבר השני.
אבל עד הקטע הזה, אני לא יכולה לומר שאהבתי את מה שקורה עם דקסטר במהלך הפרק, מכל הסיבות שמניתי לעיל.
דווקא דבי שייכת לחלקים שיותר אהבתי בפרק, אהבתי את המוסר שהיא מטיפה לו לגבי ריטה, ואהבתי את העובדה שהיא סוף סוף מגלה את הרגשות שלה, והאמת שבאופן כלשהו מה שעובר על דבי ודקסטר די דומה, גם לילה וגם לאנדי גורמים להם להרגיש שהם באמת רואים אותם, ומקבלים אותם כמו שהם, כאשר דבי ודקסטר מרגישים די מוטציות (דבי לאחרונה, דקסטר תמיד הרגיש) גם לאנדי וגם לילה יודעים להוציא מהם דברים שהם לא ידעו שיש בהם בגלל אותו מקום מקבל. וגם דבי וגם דקסטר זנחו את בני זוגם עבור לאנדי ולילה, אבל וזה אבל גדול, לאנדי באמת יודע לכוון את דבי עבורה, והוא ממש לא מתמרן אותה כדי שהיא תהיה איתו, בעוד שהעניין של לילה בדקסטר מלכתחילה היה נראה כיותר נובע מצורך שלה מאשר מרצון אמיתי לעזור לו, והיא רק המשיכה את הקו הזה הפרק, כך שלא נראה לי שזה יפליא מישהו אם אני אגיד שאותי לאנדי ודבי הרבה יותר מעניינים מאשר הזוג השני.
אני אישית / ברק / 08/01/2008
הרבה יותר נהנה מהסיפורים הקשורים בדקסטר עצמו, פשוט כי הוא דמות הרבה יותר מרתקת בעיניי. זה לא אומר שאני מזדהה איתו, חלילה. הרי גם בעונה הראשונה לא החלטתי ש"וואללה, הוא צודק, עכשיו גם אני אצא לי לרצוח אנשים רעים".
לא התכוונתי לומר / אורלי / 08/01/2008
שמי שמתעניין בדקסטר עושה זאת מתוך הזדהות עם הדמות, למרות שאם נשים את הרציחות בצד, אני חושבת שהמאבק בין עשיית המעשה הנכון לבין הרגשת הדבר הנכון (אם יש בכלל דבר כזה) הוא נושא מעניין שכל אחד יכול להזדהות איתו במידה זו או אחרת.
מה שהתכוונתי לומר הוא שדקסטר בהשפעת לילה הוא אדם שהמאבק הזה אצלו הופך, בעיניי לפחות, להרבה פחות מעניין ולכן דמותו תחת השפעתה של לילה, פחות מעניינת אותי מאשר תחת השפעתה של ריטה וילדיה למשל.
אם נוסיף לכך את העובדה שאני לא רואה שללילה באמת איכפת ממנו, וממה שטוב בשבילו, הוא כאילו הופך לדמות מעצבנת למען שום דבר.
אני מסכימה שדבי מראש היא דמות פחות מעניינת , כי היא הייתה בנויה פחות מדילמות פנימיות ויותר מדילמות פנימיות לעתיד (מה יקרה כשהיא תגלה שהחבר שלה הוא רוצח..., שאחיה הוא רוצח...)
והקו המעניין יותר שנגע במהות שלה בעונה הקודמת, הייתה תחושת הנחיתות שיש לה לעומת דקסטר, ולא התייחסו אליו יותר מדי.
העונה אני מוצאת שיש להם יותר פיתוח והתייחסות לגבי הדמות שלה, כיוון שהיא טרודה בשאלה של מה זה אומר עליה העובדה שהיא לא הרגישה עם מי היא נמצאת.
ואני חושבת שאחד הדברים היפים בפרק הזה, היה שהיא סוף סוף עשתה בחירה מהמקום של מה שטוב בשבילה, ולהקשיב לעצמה, ולא מהמקום המתלהב מהעובדה שמישהו בכלל רוצה אותה ואוהב אותה. אם אני מוסיפה את העובדה שנראה שללאנדי באמת איכפת ממנה, וממה שטוב בשבילה, אז מבחינתי היא הופכת לסיפור הרבה יותר מעורר תקוות. ואצלי מעורר תקוות זה תמיד הרבה יותר מרתק.
