עד כה, העונה החדשה של "עקרות בית נואשות" מסתמנת כאחת הטובות ביותר שלהן. ברי, שהחזיקה את כל העונה השניה על כתפיה, וקצת התפספסה בעונה השלישית, חזרה לעצמה - ובגדול. היריבות שלה עם קת'רין, השכנה החדשה, הניסיונות ההיסטריים שלה להסתיר את חוסר-ההיריון שלה, והניסיון שלה השבוע לתמרן את דניאל, מחזירים את ברי להיות אותה עקרת בית מדהימה שתמיד היתה האהובה עליי מבין כולן. לינט, כרגיל, עושה עבודה מצוינת בתור הצלע המציאותית שתמיד מתמודדת עם הבעיות האמיתיות והמוכרות ביותר. ועד כמה שסרטן יכול להוות עלילה שחוקה וקלישאתית, במקרה של לינט היא כתובה בצורה באמת יפה, אמיתית ונוגעת ללב - הקושי של טום להתמודד עם לינט ללא הפאה, והשבוע האשמה שלה על הדבר הנוראי שהכניסה לחייהם של ילדיה, הופכים את הסיפור הזה למשהו שבאמת אפשר להזדהות איתו.

הסיפור של גבריאל וקרלוס לא שימח אותי מעולם, כי אני לא חושב שהם זוג מתאים במיוחד, אבל הכישרון הקומי של אווה לונגוריה מספיק כדי להפוך כל פרק לחגיגה, וגם השבוע זה לא היה שונה. היה כיף לראות את ג'ון שוב, ואת ההבנה של קרלוס, שמוצא את עצמו בתפקיד המאהב שמתחבא בארון, למצבו של ג'ון בזמנו. רק סוזן, כהרגלה, מספקת את העלילות הפחות מעניינות בסדרה - אבל ראוי לציין שהיא הרבה פחות מעצבנת בעונה הזאת מאשר בעונות הקודמות.

קת'רין, השכנה החדשה, היא דמות מורכבת ומעניינת, ודיינה דילייני, שמשחקת אותה, עושה עבודה מדהימה איתה. התעלומה העונתית מושכת ומסקרנת, והשילוב של זוג ההומואים החדש בהחלט מגביר את הסקרנות לראות לאן זה הולך (כי כרגע, אני לא ממש מצליח לנחש).

היה ממש כיף לראות את פיליס, אמא של רקס, שוב - והאינטראקציה שלה ושל ברי היתה פשוט מלבבת. גם החלק שלה במונטאז' הסיום, עם השכן שעובר לידה ומהנהן, בלי לשאול מה קרה, היה מאוד נוגע ללב ופגע במקומות שאני בטוח שמאוד מוכרים לכולנו.

רגעים קטנים גדולים במיוחד:
גב' מקלסקי מעירה על בנה של ברי ש"עף החוצה מהארון" ובעלה ש"עוד מחפש את הידית" ("What? You've met him...").

אידי נותנת לקרלוס כדורי גולף עם שמה חרוט עליהם ("So everyone will know who your balls belong to").

אישית, ממש קשה לי לחכות בין פרק לפרק. ציון: 9.