אז מה היה לנו הפעם? לקייל יש חברים דמיוניים, לאל גור יש גלימה, לארץ הדימיון יש את אופטימוס פריים ופאקמן, ולקרטמן יש חוסר יכולת להרפות. העושר הויזואלי של סאגת ארץ הדמיון רק הלך והשתפר בחלק השלישי, עם יותר ויותר דמויות דימיון שמופיעות לפריים אחד או שניים. אבל הפרק עצמו היה פחות טוב מהקודמים באופן משמעותי - הוא היה איטי, ונמתח לפעמים, ולפעמים אפילו מעצבן (הירידה על אל גור אולי היתה המשך של הפרק הקודם שבו הוא השתתף, אבל דווקא פרס הנובל שהיה תלוי על צווארו הדגיש כמה ההתייחסות כלפי השתנתה). כחלק בפני עצמו הוא היה חלש יחסית, ציון 8 בעיקר בגלל הקרבות, אבל הוא לא הצליח להרוס הרבה את הסאגה - 9.5 בסה"כ.