10. קטונתי מלסכם או לנתח סדרה כה מופתית כ"החיים על מאדים". דרושה גם פרספקטיבה ראויה כדי להעריך באמת את הפלא הטלוויזיוני שהיא. אך מכיוון שהיעדר ציונו של פרקה האחרון ועוצר הנשימה הוא לא פחות מפשע, אומר רק זאת: מעטות הסדרות שמתהדרות בתעלומה כה מורכבת, עם אספקטים כה הזויים, ומצליחות לצאת מזה בשלום. מעטות הסדרות מסוגה של "החיים על מאדים" שלא יוצרות סוג של אנטי קליימקס בסיום, בין אם מדובר בסיום צפוי או מופרך. "החיים עם מאדים" הצליחה לעשות את הבלתי ייאמן. סיומה רחוק היה מלענות על הכל, הקצוות נותרו פתוחים לרוב, ויחד עם זאת, שום תסכול לא פרץ ממני בסיום, שום שאלה לא בצבצה לפתע, כלום לא היה ברור וזה היה ברור כשמש, זה היה סיום כל כך הדוק שמספר סיפור כל כך שלם ויחד עם זאת, רציתי עוד, לא נצרכתי לעוד, אך רציתי כל כך. זה היה פרק הסיום הטלוויזיוני המושלם ביותר שראיתי מעודי, וגם הסדרה כולה נמצאת חזק במרוץ. הצטערתי שהיה לנו כל כך מעט ממנה, אבל זה חלק מקסמה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה סדרה הותירה כך, מתי שחקנים על המסך השפיעו עלי כך, כנראה שיש טלוויזיה ויש "החיים על מאדים" (doron_g).

9.5. "בנות גילמור" אחרי כל כך הרבה אכזבות שחווינו במהלך שתי העונות האחרונות, כבר לא נותרו ציפיות רבות מפרק סיום הסדרה (שבעת שצולם כלל לא היה בטוח שהוא יהיה זה שיסיים את הסדרה), אבל הפרק דווקא הפתיע לטובה. הפרק נכתב, בחכמה רבה, כפרק שיכול היה לשמש גם כסיום עונה ראוי, אך בהחלט גם כסיום סדרה הולם. הרעיון שרורי עוזבת את סטארז הולו סופית, באופן פתאומי, כדי לעבוד בעיתונות בהחלט מהווה קו עלילה ראוי לסיום הסדרה, גם מפני שרורי גדלה שם וגם מפני שהוא מהווה תירוץ מצוין לאחד את העיירה מסביב לבנות הגילמור שלנו. הבעיה היחידה של הפרק היא שהוא הרגיש כמו סגירה מהירה של כל הקצוות (מה עם לוגן שלא הופיע כלל? ופריס?), אבל זה גם יצר אווירה אינטנסיבית מהרגיל, והביא להרבה רגעים מרגשים ויפים. במיוחד מרגשים היו הדברים שריצ'ארד אמר ללורליי על הגאווה שלו בה, הרגע היפה בין לוק ללורליי, הפרידה של רורי מליין והסצנה שבה לורליי מסתכלת על רורי ישנה. מעניין היה לראות את אמילי מנסה לשחד את לורליי, מתוך הבנה שזו הדרך היחידה לשמור על ארוחות ליל השישי, והיתה סגירת מעגל מצדה של לורליי שבנונשלנטיות הודיעה שהיא ממשיכה בארוחות האלה כרגיל - רגע חשוב ויפה. ההתגייסות של כל העיירה למסיבת ההפתעה היתה מקסימה, ונתנה לכל הדמויות שהיו תמיד ברקע קצת זמן מסך, אבל מי שבאמת טרח והכין הכל היה לוק, והוא זכה ל"פרס" שלו בסיום הפרק - בהחלט סיום אופטימי למערכת היחסים הזו, ודרך מצוינת לסגור את הסיפור הזה. סצנת הסיום שבה רורי ולורליי יושבות ומפטפטות בדיינר של לוק לא רק שסימלה את מהות הסדרה אלא גם מתכתבת עם הסצנה הראשונה של הסדרה (שבה, מן הסתם, רואים את רורי ולורליי יושבות באותו דיינר ומפטפטות), וגם כאן היתה סגירת מעגל יפה ומכובדת. בסך הכל הפרק עשה את העבודה - הוא סגר את קווי העלילה והקצוות והותיר מקום לדמיון, וגם טעם טוב בפה - כל מה שאפשר לבקש מפרק סיום של סדרה כזו (איתן גשם).



9. חשוב לי לציין (ובלי ספוילרים), שגם השבוע קיבלנו את הרמה הגבוהה הרגילה בסדרות "האוס", "רובין הוד", "הפמליה", "ג'קיל", "סודות מחדר המיטות" ו"אורות ליל שישי", שמצליחות - כל אחת בתחומה ועל בסיס שבועי - להיות משובחות בכל שבוע נתון. כיף שיש טלוויזיה "בטוחה" כזאת.

8. "המדריך להורים המתחילים" היא סדרה מאוד חמודה. הפרק של השבוע הכיל כמה קווי עלילה לא רעים: אנדרו שרוצה שאשתו תפסיק לעבוד, ואז לוקח על עצמו יותר מדי ומתחיל לעשות פאשלות בעבודה שלו. גם הקטע שבו הבנות "נלחמות" על לורן, האחת רוצה שהיא אכן תפסיק לעבוד והשניה לא מוכנה לשמוע על כך, והצורה בה שתיהן מקבלות את ההתפתחות בדעתה של לורן היוו כמה מהרגעים הטובים של הפרק. עוד קטע נחמד היה ההתמודדות של לורן עם בני הנוער העשירים שלא שמים עליה, והעובדה שבכל זאת הצליחה להשפיע על אחת מהם. בשורה התחתונה - "המדריך" חביבה מאוד, ולעיתים בהחלט מצליחה להצחיק.

8. הפרק הראשון של "ורוניקה מארס" ללא תעלומה רב-פרקית היה הרבה יותר מוצלח ממה שחששתי שיהיה. אני לא יודע אם הסדרה היתה יכולה לדבר אל הקהל האמריקאי אם היתה כזאת מלכתחילה, אבל אין לי שום ספק שהיא היתה הרבה פחות מוצלחת, אך למרות זאת, הפרק החדש היה חביב ביותר, התעלומה הפרקית היתה מעניינת (גם, אבל לא רק, בגלל הקשר היהודי), קו העלילה עם השריף מארס היה עשוי בצורה טובה, והעניינים בחייה הפרטיים של ורוניקה היו מענגים - פיז לחלוטין טוב בשבילה, ואני שמח לראות שזה הכיוון אליו צועדת הסדרה, אפילו שנותרו לה מעט מאוד פרקים לעשות זאת.

7. "נמלטים" פתחה עונה שלישית בערך מאותה נקודה בה הסתיימה העונה השניה - עכשיו מייקל הוא זה שבכלא, ולינקולן עושה מאמצים להציל אותו. כלא סונה, למרות הבנאליות המסוימת בהצגתו (הכלא שבו האסירים כל כך גרועים, שאף כלא אחר לא מוכן לקחת אותם), בהחלט נראה כמו מקום גרוע אפילו מפוקס ריבר, הסטרילי יחסית, וכמה קטעים בתוך הכלא היו בהחלט חזקים (רצח האסיר שמנסה לברוח, בלי לשאול שאלות, למשל). אהבתי גם את המניע לכך שריכזו את כולם בבית הכלא - אותו אסיר שמייקל צריך לעזור לחלץ מהכלא, דבר שבשבילו חטפו את שרה ואת אל ג'יי. פחות אהבתי את אותה סצנה בנאלית ושגרתית שבה קוראים ללינקולן לזהות את גופתה של שרה, כדי לגרום לנו לחשוב שהיא מתה, רק כדי לשמוע אותו אומר: "זו לא היא". בסך הכל, פתיחת עונה לא רעה, שמחזירה אותנו לימי העונה הראשונה, ובמובנים מסוימים עושה זאת אפילו טוב יותר.

5. עוד עונה שנפתחה השבוע, שישית במספר, היתה של "החיים זה לא הכל", שמאז ומעולם היתה סדרה של "כמעט". היא כמעט מצחיקה, כמעט מוצלחת, כמעט עובדת, אבל אז מגיעים הרגעים הפחות מוצלחים שלה. כי לצד הסצנה עם דלת הסופרמרקט, שמרגישה ש"אין אישיות בפנים", שהיתה מצוינת, קיבלנו את סצנת ה"התפלק לי" הדבילית שמפרידה את דפנה מבן הזוג הנוכחי שלה בצורה בנאלית למדי (שאגב, ניתן היה לכתוב בצורה מצחיקה יותר, להערכתי). ואם הסופרמרקט היה החלק הטוב, וה"התפלק לי" היה החלק המפוספס, הרי שהיה גם חלק רע בפרק - קנובלר, שדמותו ממשיכה, גם בעונה הזאת, להיות מעצבנת מכל הסיבות הלא נכונות. ספק אם אמשיך לראות את הסדרה הזאת.

3. "ויויאן וייל" היא סדרה בריטית חדשה שעלתה השבוע לשידור, ואחרי פתיחה לא רעה, וכמה דקות ראשונות מאוד משעשעות (הצגת התוכנית סטייל-ג'רי-ספרינגר, התקיפה והנפילה של המאבטח), המשיכה בצורה אנמית, משעממת, לא מעניינת ולא מצחיקה. לא לזה אני רגיל מהטלוויזיה הבריטית, וחבל.





כמה מילים נוספות על הסיום של "החיים על מאדים"
"החיים על מאדים" לא היתה סדרה מושלמת. היו בה כמה פגמים בסיסיים - כמו העובדה שהסטטוס של דמויותיה לעולם לא התקדם לשום מקום: ג'ין האנט נותר אותו ג'ין האנט של פתיחת הסדרה, כך גם שאר השוטרים, וביניהם אנני, שמלבד הקידום בתפקידה, לא התקדמה לשום מקום מבחינת מערכת היחסים שהתחילה בצורה כל כך מלבבת עם סאם טיילור. אלא שלא בגלל זה ראינו את הסדרה. ראינו אותה כי היא היתה מגניבה, כי היה כיף לשמוע את ג'ין האנט מקלל באלף דרכים שונות, בגלל השחזור התקופתי הנהדר, בגלל שני השחקנים הראשיים הנפלאים. הסיום של הסדרה, הפרק האחרון שלה, היה מבריק. החל מאותו ניתוח, אופריישן, שגרם לסאם לחשוב שהפלת ג'ין האנט תגרום לחזרתו להווה, דרך ההטעייה (או אולי האמת?) של פרנק מורגן, שמספר לו שהוא פשוט לא זוכר כלום מהעבר שלו, ולכן המציא את סיפור העתיד, ועד לחזרה לאותו עתיד, והקפיצה מהגג שהחזירה אותו חזרה ל"מאדים". העובדה שהסדרה הסתיימה בצורה אמביוולנטית, מבלי להחליט בעצם מה האמת, הפכה את הסיום הזה למוצלח מאוד. כל התיאוריות שהועלו יכולות להיות נכונות וכל אחת מהן יפה בפני עצמה. כל ההטעיות הללו, המשחקים, הנוף המתחלף בסצנה על הגג, כשברקע השיר שפתח את הסדרה - הכל היה פשוט קסום. כיף אחד גדול.



כמה מילים נוספות על הסיום של "בנות גילמור"
עוד לפני פרק הסיום ששודר ביום שלישי, קיבלנו שני פרקים חדשים נוספים. בפרק של יום ראשון, אהבתי מאוד שני קטעים: הראשון, הוא אותו קטע קריוקי מפורסם, שבו שרה לורליי, למעשה, ללוק, שהיא "תאהב אותו תמיד". אז נכון, בהתחלה היה נראה כאילו זה הדבר הקיטשי ביותר שעשו אי פעם בסדרה, אבל אחר כך אפשר היה להבין את ההיגיון שמאחורי הסצנה הזאת, ולהיווכח בכך שזה פשוט עבד, והרגיש נכון לדמויות. השני היה הקטע שבו לוגן מבקש מלורליי את ברכתה כי הוא עומד להציע לרורי נישואין. וכמו שלורליי נותרה חסרת מילים, גם אני הופתעתי מאוד (ובפרק שלמחרת גם רורי). בפרק שלאחר מכן, אהבתי את סצנת השירה של ריצ'ארד ואמילי (שכנראה קינאו בלורליי, ורצו גם) וכן את הצעת הנישואין של לוגן שהיתה מרגשת. מה שפחות אהבתי, זה את ההתלבטות המובנת של רורי, ואת הפרידה המאוד לא מובנת של לוגן מרורי, שמוכן לקבל רק הכל או שום דבר. מאוד התאכזבתי כשלא היה לכך שום המשך בפרק הסיום ששודר למחרת, והאלמנט הזה קצת פגם לי בהנאה מפרק הסיום, שבהחלט הצליח לחתום בצורה נאה את הסדרה הזאת.





משפט השבוע
דוויט, "המשרד": "הבחירה האידיאלית שלי תהיה ג'ק באוור".

בשולי הממיר
ב"על טבעי" התארחה קונצ'יטה קמפבל, הילדה מאיה מ"4400".

ב"ורוניקה מארס" התארח ג'ק מק'גי, צ'יף ג'רי ריילי מ"הצילו".

ב"הפמליה" התארחו דן קסטלנטה (הומר סימפסון) כמנהל בית הספר של ילדיו של ארי, ואנתוני מייקל הול בתפקיד קצרצר והזוי.