"כי סינדרלה היא האגדות כולן" כתב יענקל'ה רוטבליט בשירו "חוזה לך ברח", אבל זה רק בגלל שטרם הכירו אז את "באפי קוטלת הערפדים".

"באפי" ו"אנג'ל" מאגדות בתוכן את כל סיפורי האגדה המוכרים ומתבססות עליהם, אם בעלילות שלמות, ואם במוטיבים או רפרנסים לאורך הסדרה כולה. אך מה הן בכלל אגדות? מה סוד הקסם שהן מהלכות עלינו גם שנים רבות לאחר שבגרנו? אלכסנדר פן, הגדיר זאת יפה להפליא בשירו "אגדות":

"הקטנים אוהבים אגדות
הגדולים פוחדים לשכוח
זה סימן שהרבה נשמות עקודות
חיות בחסדי אגדות
כי עצב בהן וגם כוח
אסור לפגוע באגדה
נקודה"

בשונה מסיפורים מודרניים המסופרים לילדים, יש באגדה מוטיבים פלאיים: מכשפות, דרקונים, נסיכות, אבירים, אבל גם מציאות כואבת הנחשפת בדרך כלל בתחילת האגדה. כוחן של האגדות, כמאמר השיר, הוא בעצב שלהן, אגדות תמיד מתחילות באיזושהי מציאות כואבת. יתמות ושכול (סינדרלה, שילגיה, עמי ותמי) מחלה (כיפה אדומה), והן מכילות בתוכן קשיים רבים של התמודדות והתבגרות.

הדמויות באגדה הן מיתיות, חד-מימדיות, מה שמאפשר לנפשו של הילד, שבשלבים בהם הוא נחשף לאגדה אינה מסוגלת להכיל באותו אדם את הטוב והרע, להזדהות ולחוות את האגדה כמשהו שמאפשר לו לבנות זהות.

"כי עצב בהן וגם כוח" - כן, לאגדה יש כוח, שילד, שהוא בדרך כלל חלש, מאוד זקוק לו - הכוח להאמין שנסים יקרו, שנסיך יפה יציל מהמצוקה, שהדרקון ייקטל, שהמכשפה תמות. אם בגלל תושייתה של הדמות בסיפור (רפונזל והצמות שלה, עמי ותמי שדוחפים את המכשפה לתנור) או בשל העובדה שמישהו אחר יבוא וידאג לכך. וגם אם את בתרדמת של מאה שנה, עדיין יימצא הנסיך שיעיר אותך בנשיקה, והאמונה הזו נותנת הרבה מאוד כוח. הרשעים יבואו על עונשם, התמימים יינצלו ויזכו לחיי עושר ואושר.

ישנן גם אגדות מורכבות יותר, בהן הרשע אינו כזה רשע ברור והדמויות מורכבות יותר כמו: "הנסיך המאושר", "פינוקיו", "הענק וגנו" - שהן "אגדות" כיוון שהן מכילות את האלמנטים הפלאיים של האגדה, אבל יש בהם גם תהליך של למידה, של התבגרות, של חינוך.

אגדות האחים גרים ידועות עד מאוד, וגם שמו של האנס כריסטיאן אנדרסן מוכר ("בת הים הקטנה", "חיל הבדיל") אם כי הסיפורים שלהם זכו לעיבודים מרוככים עם השנים, במיוחד באולפני "וולט דיסני". ידוע פחות שמו של שארל פרו, אבל אין בית שלא מכיר את "סינדרלה", ו"כיפה אדומה" שהן פרי עטו. אוסקר ויילד ("הענק וגנו", "הנסיך המאושר") וקרלו קולודי, מחבר "פינוקיו", הם מספרי סיפורים מאוחרים יותר, אבל עדיין יש בסיפוריהם את המוטיבים הפלאיים המהלכים קסם על ילדים באשר הם. "כי עצב בהן וגם כוח".

ביצירתו של ווידון, כאמור, מופיעות האגדות כולן, לא פעם בצורה שאין לטעות בה. ברורה לכולנו האסוציאציה בין הפרק "Gingerbread" ל"עמי ותמי", או ההשוואה בין הפרק "Helpless" ל"כיפה אדומה". אציין רק שהערפד המטורף לוקח מבאפי את מעילה האדום (קפוצ'ון חביב, ממש כיפה אדומה) ומתחזה בעזרת המעיל הזה לבאפי, מה שמאפשר לו לחטוף את ג'ויס, ואם טרם הבנו הוא אפילו שואל את באפי: "הבאת לסבתא את כל הממתקים האלה?" כשהוא רואה את תיקה העמוס חומרי לחימה. האזכורים ברורים. קשה גם להתעלם מהבובה סיד בפרק "The Puppet Show" והדמיון שלה לפינוקיו, אותו בול עץ עצמאי, מרדן וחצוף. הפרקים "המשאלה", "Hush" ו"הפחד עצמו" (בו בחרה באפי להתחפש לכיפה אדומה) אף מסופרים כסיפור אגדה מופלא העומד בפני עצמו

ב"באפי" ו"אנג'ל" מופיעים כל האלמנטים האגדתיים הללו, אבל לא פעם יש ניצול של סיפור מוכר, על הרגשות הקדומים שהוא מעורר בנו, על ההדים הראשוניים שהוא מכה בנפשנו, עם טוויסטים מקוריים בעלילה. ועם חילופי מינים, המשמעותיים עד מאוד לקשת העלילה. אין ספק שווידון ושות' לא בוחרים אף פעם, אבל אף פעם, ב"והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה" ואת השאלות כבדות המשקל, שבסיפורים המקוריים מתעמעמות עם "הסוף הטוב", הם מציבים באופן גלוי, לא פעם בוטה אפילו.

"אסור לפגוע באגדה, נקודה" אומר אלכסנדר פן, אבל ווידון פוגע באגדות, משבש אותן, מוסיף להן דמויות והופך את "באפי" לסדרה הפנטזיה הכי מציאותית שאפשר למצוא. במאמר זה אתייחס לקווי עלילה שאינם בני פרק אחד בלבד, או של אזכורים כאלה ואחרים הזרועים לאורך עלילות, אלא לעלילות תואמות אגדות המבוססות על מספר פרקים, לעיתים אף עונות שלמות, ולמוטיבים המאפיינים את היצירה בכללותה.



אפקט הנשיקה
לנשיקות באגדות יש משמעות שמשנה את העולם. היא הופכת את המפלצת (החיה, ב"היפה והחיה", הצפרדע ב"הנסיכה והצפרדע") לנסיך. היא מעירה את היפהפייה הנמה ואת כל הממלכה הרדומה מתרדמת של 100 שנה. ג'וס ווידון לוקח את אלמנט הנשיקה כמשנה מצב קיומי - ומשתמש בה שוב ושוב. רק שבניגוד לאגדות, אין לנשיקה אפקט מרפא דווקא.

ישנן הנשיקות שנותנות לזה שמקבל אותן את מתנת (או שמא מכת?) החזיונות. דויל מעביר אותה לקורדיליה, שמעבירה אותה הלאה לאנג'ל, ומה שנראה רומנטי להפליא ברגע הראשון, מתגלה כמשנה מציאות ברגע האחר. אבל גם כשהנשיקה היא רומנטית ונובעת מאהבה, ללא כוונות נסתרות של כוחות עליונים, היא משנה את המציאות הקיימת ולא לטובה.

בתחילת הסדרה עוזר לבאפי בחור צעיר ויפה שקוראים לו אנג'ל. אבל רק בפרק השביעי, כשהם מתנשקים, מגלה הנשיקה את פרצופו האמיתי - הוא ערפד. בהיפוך מושלם של האגדה בה נסיך הופך לחיה, ואהבתה הטהורה של נערה הופכת אותו חזרה לנסיך שהיה טרם הוטל עליו הכישוף, הרי שמימוש האהבה בין שניהם לא רק שלא מרפא את אנג'ל, אלא הופך אותו לאנג'לוס.

"באפי" מוכרת כסדרה פמיניסטית, אבל יש משהו מטריד במחשבה שנותנים לאישה את המקום שהופך את הגבר למשהו חייתי. וזה לא קורה רק עם באפי ואנג'ל. בפרק "היפה והחיות" מתוארת דמות של בחור שבתחילה לגם שיקוי כלשהו כדי להפוך ל"גבר החזק שחברתו דבי רצתה שיהיה" אבל מאוחר יותר הוא הופך למפלצת, וכל מה שהוא צריך, לדבריו, זה לשמוע את הקול שלה. מעבר לאנלוגיה הברורה לגבר המכה הטיפוסי, המקנא לאישה שאיתו, מנסה להיות "חזק יותר" בשבילה, ובסופו של דבר הופך למפלצת, יש כאן שוב קשר רומנטי שמוציא את החיה מהגבר.

גם כשהחיה שבגבר מלכתחילה נמצאת שם, ואין לה קשר לאישה שאיתו, כמו בסיפורו של אוז, האישה מצליחה לגרום לו "לאבד שליטה". בעונה הרביעית אוז מגיע אל ווילו אחרי שהתגבר על נושא ה"אדם זאב" (הוא היה חייב להתגבר על זה בלי נוכחותה של אישה לצידו, בלי ווילו), ובכל זאת, כשהוא חוזר, עצם הכעס שלו עליה, מבטל את כל מה שהשיג בכוחות עצמו, לבד.

ואולי הסדרה נחשבת פמיניסטית כי בסופו של דבר, ווילו, האישה החזקה ביותר בעונה השביעית, היא אישה שלא צריכה גברים כלל, וגם באפי, מחליטה שהיא עדיין בצק לא אפוי שעדיין לא ראוי לאכילה...

סינדרלה
ווילו היא החנונית הנחבאת אל הכלים, שעושה את העבודה "השחורה" שכולם צריכים, אבל אף אחד לא רואה אותה כאישה מושכת. היא עובדת קשה וכמעט לא מבחינים בקיומה. עד שמופיע אוז, שהוא קול, מנגן בלהקה, ומחפש אותה שוב ושוב. "מי הנערה הזו?" - הוא שואל את השאלה שהנסיך וכל באי אותו נשף שאלו כשראו את האישה בסנדל הזכוכית, וכמו הנסיך בסינדרלה, הוא מוצא אותה, והופך אותה לאישה נחשקת. אבל בניגוד לסינדרלה המקורית, לווילו-סינדרלה שלנו יש גם "להבה ישנה" לגבר אחר.

אפקט המהפך שאנחנו משייכים לסינדרלה, קיים גם באגדה אחרת - "הברווזון המכוער". ההוא, שנראה לא מתאים לכל אחיו - ולבסוף הופך ליפה מכולם. ווילו, החנונית חסרת הביטחון, שכולם עולבים בה ומרשים לעצמם לזלזל בה, הדמות החלשה ביותר בסדרה - הופכת בסופה לאישה החזקה ביותר ביקום.



בת הים הקטנה
בת הים הקטנה מוכנה להקריב את רגליה - זנב הדג שלה - ואת קולה למען אהבתו של הנסיך. היא עוזבת את העולם שלה ועוברת לעולם שלו. בסופו של דבר היא לא מצליחה לכבוש את ליבו של הנסיך והופכת לקצף על פני המים.

ג'וס ווידון לקח את העלילה הזו ונתן אותה לערפד המרושע ביותר שקם אחרי אנג'ל. ספייק מוותר על הערפד שבו ומחפש נשמה, הוא מוכן לויתורים ענקיים כדי להפוך לחלק מעולמה של באפי. בסוף העונה השביעית הוא מקריב את חייו להצלת סאנידייל, ולמען אוהביו אנו יכולים לקוות שבניגוד לבת הים הקטנה, הוא לפחות כן הצליח לזכות באהבתה של זו שאהב. רגע לפני שהפך לרוח. גם ספייק, כמו בת הים הקטנה, עושה כל שאפשר למען האהבה. יש גירסאות שמרככות את הסוף העצוב של אנדרסן בכך שהאל מאפשר לה לקבל נשמה, לאותה בת ים. שהמשמעות של הויתורים שלה היא כדי להפוך למשהו "גדול יותר", עד כמה שגם גרסא זו הולמת את דמותו של ספייק, אני נוטה לראות בו בעיקר את המקריב הגדול של כל מה שיקר לו - למען האהבה.

עלילות ג'סמין ועוץ לי גוץ לי
זוהי אגדה מורכבת יותר, בעלילה בה הרשע איננו רשע מוחלט. הגיבור, "עוץ לי גוץ לי", מציל את בת הטוחן ממוות בטוח ומאפשר לה חיים של שלווה. הוא הופך אותה לנסיכה מתוך אמונה שלמה בשקר שבנתה לעצמה - שהיא יודעת לטוות זהב. ובכל זאת, בבוא היום, כשהמושיע שלה דורש ממנה לקיים את ההבטחה שהבטיחה לו, הוא הופך מדמות מושיעה למפלצת. מפלצת שרוצה ילד קט ומי יודע מה היא מתכוונת לעשות בו. האם הסיפור הזה מזכיר משהו? מושיעה שבאה לעולם, מסוגלת לטוות מקש זהב, מאפשרת חיי שלווה ושקר, ומבקשת מחיר צנוע של אכילת כמה אנשים מדי יום. היכול מישהו לסרב לפיתוי? היכול מישהו להכניעה?

האם הדמיון הוא מקרי? בפרק שמסיים את סאגת ג'סמין מתגלה שאפשר להכניעה בדיוק באותו אופן בו אפשר להכניע את "עוץ לי גוץ לי" המקורי. על ידי אמירת שמה בקול רם. בחלק מסיפורי האגדות מסופר כי עוץ לי גוץ לי הצליח לחטוף את הילד. ב"אנג'ל" היה צריך אנג'ל בסופו של דבר להקריב את בנו יחידו בשל השקר של ג'סמין.

אנג'ל כ"פינוקיו" וכ"נסיך המאושר"
גרסת האנימציה היפנית המוכרת לכולנו כ"פינוקיו" המשוטט בעולם עם בלה, איננה הסיפור הידוע שילדים בעבר גדלו עליו. פינוקיו של קרלו קולודי מתחיל את דרכו כבול עץ מדבר וחצוף במיוחד, שגורם נזק רב לאביו מולידו, ומעדיף שעשועים ותענוגות על פני לימודים ומילוי חובותיו. יש בו גם טוב לב, ולפרקים הוא מגלה ממש אצילות נפש, אבל לרוב הוא נמשך אחרי טיפוסים מפוקפקים, כמו חתול עיוור בעין אחת ושועל צולע, שמשכנעים אותו שוב ושוב ושוב, למסור להם את כספו ומערימים עליו. בדרך הקשה הוא לומד שהשקר לא משתלם, ושהצלקות שגורמות לך העובדה ש"היית רע" הן קשות. לאורך סיפורו של קולודי, מתנסה פינוקיו בהרבה מאוד מבחנים, ונחשף לסיכונים רבים עד מאוד: הוא מושלך לים, כמעט מטגנים אותו, רגליו נשרפות, הוא הופך לחמור (כי סופם של עצלנים המחפשים שעשועים להפוך לחמורים, כידוע) ורק בסופו של דבר, לאחר שהוא מיטיב את דרכיו, מטפל באביו החולה ומסייע לפייה הטובה, הוא זוכה בגמול של הפיכתו לילד אמיתי.

כמו פינוקיו, גם אנג'ל מגיע למקום שבו הוא רוצה להפוך מערפד למישהו שהוא חלק מהעולם הזה. בסדרה "אנג'ל", אנג'ל הוא בן דמותו של פינוקיו. כפינוקיו אנו רואים אותו שוב ושוב מתפתה להפוך לדמות שלילית, הולך עם אלה שהוא לא צריך ללכת איתם. הוא משתדל עד מאוד לעשות את הטוב, לעזור לזולת, ולהיות ראוי, אבל שוב ושוב הוא מוצא את עצמו כועס על העולם ונכנע לפיתויים (בעונה השנייה, ברביעית ובמשך כל העונה החמישית). אנג'ל הוא ערפד עם נשמה שחי כבר שנים ארוכות בעולם הזה ולא מהווה חלק ממנו. בסוף העונה הראשונה הוא זוכה לשמוע את הנבואה שאומרת שיום אחד הוא יהיה "אדם".

בפרק "לשאנשו באל איי" קורדיליה אף משתמשת במילה המפורשת: "הלו, פינוקיו" היא קוראת לו. ומסתבר שגם הוא, כמו פינוקיו, צריך להיות ראוי לכך. עליו למלא תפקיד באפוקליפסה המתרגשת לבוא ובעוד אי אילו הרפתקאות. אבל השמחה על פניו של אנג'ל כשהוא שומע את הבשורה שהוא יזכה לגמול, שיש לו משהו לשאוף אליו, מוכיחה כי הוא רוצה בכך עד מאוד.



ובכל זאת, יש משהו פשטני משהו בהשוואתו של אנג'ל לפינוקיו. ובסופו של דבר, אני חושבת שדווקא סיפור אגדתי מאוחר יותר ומורכב יותר, אך גם פחות מוכר היווה השראה לדמותו. נתן יונתן ז"ל עיבד את סיפורו המרגש של אוסקר ויילד, "הנסיך המאושר". אצטט מדבריו:

היה היה פעם נסיך מאושר ושבע
מעולם לא בכה, לא ריחם איש רעב או גווע
הוא לעג לאביון, הוא צחק לתוגה ולסבל
ויאמרו בני עירו: "יש לעלם הזה לב של אבן
אז הפך אלוהים את ליבו האכזר לעופרת
וכמו פסל יפה הציבוהו באמצע הקרת
בעיניו ספירים על חרבו ליהטה אבן אודם
הוא ניצב על כנו, יפה תואר וקר כמו קודם.
יום אחד, ממרומי בדידותו בכיכר המוארת
הוא ראה שבוכים ילד קט ואמו התופרת
אז רעד הספיר בעיניו ומלב העופרת
דמעתו החמה על הכפור של השיש ניגרת
וסנונית קטנטנה אל כתפו הלבנה עפה חרש
לינת ליל ביקשה הציפור השעה מאוחרת
שיירת נודדת לדרום היא היתה מחפשת
ופתאום ראתה שתי דמעות בעינו של הפסל.
הוא אמר לה: "ציפור ציפורי, לו היו לי כנפיים
אז לקחתי את אבן האודם הזו שיפה היא
והייתי פורח לצריף אל האם והילד
ומניח אותה בחשאי שם מעבר לדלת
עופפה הסנונית כדברו אל הצריף הרעוע
וכששבה בחושך עיני הנסיך אהבוה
בבוקר ביקש: היוותרי פה ציפורת עוד ליל
כי בשוק הרוכלים יש ילדה והיא בלי נעליים
היא אוספת ברחוב גפרורים שנפלו אל הרפש
יש לה אב חורג, אם תשוב כך יכה אותה נפש
נא קטפי מעיני היפה באבני ספיריה
ושלמי לילדה שברחוב את מחיר גפרוריה
ואחר עופי עוד ציפורי, יש לי שתיים עיניים
אבל שמה יושב משורר אלמוני על אבניים
ושירו אין לו סוף, כי נפשו ברעב מתעלפת
קחי את שאר ספירי - והביאי לאיש לקנות לחם.

הסנונית הופכת לבת בריתו של הנסיך, ולמרות שהוא מפציר בה לנדוד עם הציפורים האחרות לדרום החם, היא מסרבת, כי היא אוהבת את הנסיך היפה הזה, ומחליטה לקנן כל חייה לצד ליבו היפה. כמובן שהיא מתה מקור תוך זמן קצר, והוא, עירום מכל הזהב והאבנים הטובות שציפו אותו בהן, לבו נשבר - והאבן נשברת...

סופו של הנסיך המאושר הוא עצוב ומלא הוד. הוא מותך על ידי אנשי העיר שלא מבינים מה עושה הפסל המכוער הזה בכיכר, ומה שנותר ממנו זה לב שעליו מוטבעת הסנונית. האל מבקש ממלאכיו שיביאו לו את הדבר היפה ביותר שימצאו, הם מביאים לו את לב הזהב של הנסיך המאושר, והוא שם אותו במקום של כבוד בהיכלו ואומר להם: "יפה בחרתם".

האנלוגיה ברורה, לדעתי. אנג'ל היה אדם חסר רגישות שהפך לערפד אכזר, שחי באופן נהנתני, אבל לולא הפיכתו לערפד, לולא הקללה המעמידה אותו מחוץ לזרם הוא לעולם לא היה מסייע לאיש, בטח לא מציל את העולם. בפרק "Amends" הוא מנהל שיחה מופתית עם הרוע הראשון, וטוען להגנתו שעשה את כל מעשי הרשע שלו כערפד. כשמראים לו "איזה גבר היית, זנאי ובטלן" הוא ממלמל: "הייתי צעיר ...לא הספקתי...".

"לא הספקת למות מסיפיליס?" שואל הרוע בלעג. אבל הוא צודק. אנג'ל האדם לעולם לא היה מגיע לרמה המוסרית של אנג'ל הערפד המקולל בנשמה. הנסיך המאושר הופך להיות בעל לב רק כשהוא איננו אנושי. הוא רואה את כל אלו שקודם לעג לכאבם, והוא רוצה לעזור להם. בראייה ראשונה חשבתי על הסנונית כבאפי. אין ספק שהיא עזרה לו להוציא את הרצון הטוב מהכוח אל הפועל והיא היתה מוכנה להקריב את חייה תוך כדי כך, למענו ולמען המשימה. אך מכיוון שבאפי לא מתה בסופו של דבר, אפשר לראות את הסנונית כקורדיליה דווקא. זו שחיפשה מקלט זמני על כתפו הקרה של פסל בכיכר בזמן שהיתה אמורה לנדוד למקום אחר, ובסופו של דבר התאהבה בו ובליבו הטוב, עזרה לו ככל שיכלה וגם כשכבר היתה לה האפשרות לבחור בנתיב אחר של תהילה, היא בוחרת להישאר עם אנג'ל... עד מותה. וגם אז, ברגעיה השאולים האחרונים, היא מבקשת מ"הכוחות שהינם" בקשה אחרונה - בשבילו (בפרק "בבקשה").

הסוף הטוב
אחרי שדיברנו על הנסיך המאושר, קצת קשה לחשוב על "הסוף הטוב" כמשהו שמאפיין את יצירתו של ווידון. סיפורי האגדה ידועים בדרך כלל בסוף הטוב שלהם. רבים מהם מסתיימים ב"והם חיו באושר ובעושר", בעוד במהלכם נתקלנו בעצב ובכוח. אבל ב"באפי" אי אפשר להתעלם מכך שאנחנו כבר לא ילדים ואנחנו צריכים לדעת שהאושר הוא רגעים, לא משהו שמתמשך "עד עצם היום הזה". כי במלחמות, כמו במלחמות, יש פצועים ויש הרוגים, אבל עדיין, גם ב"באפי" יש "סוף טוב".

זה אמנם לא ה"אושר ועושר עד עצם היום הזה", אבל בסוף כל עונה ממגרת באפי את הרשע התורן. בסופו של דבר היא הקוטלת והם השדים, והם צריכים לפחד ממנה, לא היא מהם. יש משהו מנחם בידיעה הילדותית הזו ש"הכל יהיה בסדר", שאמנם יש שדים בעולם, אבל זה בסדר, כי כוחות כלשהם דאגו לכך שתהיה גם קוטלת, וגם אנשים שילחמו בהם ויוכלו להם. אבל מכיוון ש"באפי" היא לא סדרה לילדים, אלא סדרה שמתחברת לאנשים צעירים בגיל של גיבוש זהות, היא מנחמת לא פחות מהאגדות של ילדותינו.

בגיל בו נחשפנו ל"באפי" כבר ידענו שלא הכל מושלם. אם באגדות הדמויות הן חד-מימדיות כי נפשו של הילד לא יכולה להכיל דמות שהיא גם רעה וגם טובה, הרי בגיל ההתבגרות אנחנו לומדים על גווני האפור שיש בכולנו. כך אנג'ל הוא גם אנג'לוס, פיית' היא גם רעה וגם טובה וחוזר חלילה, ג'יילס המנומס היה פעם פרא אדם וספייק הוא ערפד מרושע שאוהב את אמו ואת דרוסילה ואת באפי - בקיצור, שום דבר לא פשוט.



וכמו שהאגדות גילו לנו את המציאות החדשה של "שחור נגד לבן והטוב מנצח" הרי ש"באפי" מגלה לנו את ה"אפור כהה נגד אפור בהיר ובסוף הטוב מנצח". ווידון משתמש באגדות, "פוגע בהן", מתעל אותן לצרכיו, אבל בסופו של דבר מצליח ליצור אגדה מודרנית המתאימה למתבגרים.

מדוע לקחת את האגדות הידועות הללו ולהלביש עליהן את סדרת הפנטזיה? אולי בגלל שהאגדות הללו מוטמעות בזיכרון הקולקטיבי של כל ילדי התרבות המערבית ואנו כל כך מחוברים אליהן. היכולת של "באפי" "לזעזע" אותנו, היא דווקא מהמקום של השיבוש של האגדה המקורית. אולי כיוון שתפקידה של אגדה, כמו תפקידה של סדרת פנטזיה, הוא להעביר מסר שיעזור לצופים לגבש זהות, לגבש תובנות, ללמד אותנו משהו על עצמנו ועל העולם מתוך ההתבוננות בכלים הפשוטים לכאורה שמציעה האגדה. הקהל של "באפי" הוא, כאמור, קהל שנחשף אליה בעיקר בגיל ההתבגרות, גיל של גיבוש זהות, והרושם העצום שהיא מותירה על צופיה מקביל לרישומן של אגדות על ילדותינו. ולכן היא מצליחה, כסדרת הפנטזיה הטובה ביותר שראיתי, לצרוב את חותמה ולהשפיע על הצופים בה גם הרבה אחרי שירדה מהמסכים.

אחרי הכל, באפי היא האגדות כולן, וקסמן של אגדות הוא נצחי.