בעקבות משחקה של נבחרת ישראל בשבת והפגרה שנכפתה (שוב) על הליגה שלנו, החליטו בערוץ 10 למלא את החלל שנוצר בשגרת יום ראשון שלנו בסרט דוקומנטארי הזוי משהו, על התופעה הזאת שנקראת בית"ר ירושלים. כמה הזוי? כמעט כמו אוהד ערבי של בית"ר ירושלים ששר שירים חסידיים.

בתור אוהד בית"ר ירושלים, אני חייב לומר שהתביישתי שאני בכלל אזרח במדינת ישראל במהלך שידור הסרט. יונתן ריגר, במאי הסרט, החליט שהדרך שלו להיכנס לביצה המקומית, מלבד לנצל את הקשרים של אבא, היא ע"י שימוש במתכון הבטוח, תרשמו: לוקחים קבוצה שבבעלות מיסטר ארקדי גאידמק, כשגם הקבוצה וגם האדם נמצאים בלב הקונצנזוס הלאומי. מערבבים עם כוכב מוכר, במקרה הזה, אביגיל שרעבי, שנראית באמת אישה נחמדה שפשוט רצתה להתנתק קצת מחיי השגרה שלה ולגעת קצת באבק כוכבים ונוצלה עד תום ע"י התקשורת בראשות ארז טל, רק בשביל פאנץ' חיוור של שלום אסייג (בסרט אפילו לא חשבו לנפץ את התדמית שלה כאישה המונית. להיפך, נעשה שימוש ציני בנכות בעלה כדי להראות שאוהדי בית"ר קולניים וכוחניים וככה הם משיגים את מה שהם רוצים). מוסיפים כמה שחקני רכש, כמו מורה ומחנכת בישראל שמנסה לסחוט מאיתנו דמעות על כך שהיא בת לניצולי שואה, רגע לפני שהיא מחנכת אותנו שיש הבדל בין ערבים למוסלמים ובגלל זה היא בכלל לא גזענית. מוסיפים עוד כמה דמויות שמנציחות בדיוק את המיתוס הזה, שנקרא אוהדי בית"ר ירושלים. מקשטים את העוגה באלפי פרומואים בכל הפסקה מהפרומואים של קרב סכינים. בסוף מוסיפים את הדובדבן שבקצפת - אליפות אחת, שהיא כמו כל הסרט הזה, או כמו שניסח חולה הסכרת בסרט, שיסלח לי שאני לא זוכר את שמו, שאמר: "כמו ממתיק מלאכותי, בהתחלה זה מתוק ואח"כ טעם מלאכותי".

סרטים תיעודיים מטבעם מצליחים לעורר בצופה בהם אמפתיה מסוימת לדמויות, ללא חשיבות האם לצופה יש או אין את אותה המחלה, אהבה, שנאה או אפילו אהדה לאותה קבוצת כדורגל בה עוסק הסרט. סרט תיעודי טוב מחפש ומצליח לגעת באותו עצב חשוף אצל הדמות המרכזית ואצל הצופה בבית כדי לעורר את הקתרזיס, שהוא הפסגה של כל סרט תיעודי אמיתי. נוצרת עלילה מסוימת שהיא פרק בחיים של אותה דמות ויש גם סוף, טוב או רע - זה לא משנה, העיקר שכל הקצוות נסגרים והסרט נגמר. בסרט "אני אוהב אותך בית"ר", לא היה כלום. הדמויות לא התעלו מעבר לאותם משפטים רגילים: "אני אוהד את בית"ר מגיל אפס" ו"לא יהיה שחקן ערבי בבית"ר". במקום להתעמק באותו בחור שאבא שלו נפטר וחסר לו הביחד הזה של ללכת למשחקים, ומה בית"ר ירושלים באמת מסמלת לאוהדיה, הסרט מתמקד בקרב תפוחים עליז עם אחד מהפועלים הערבים בשוק, כדי להתחכם כביכול ולהראות את האירוניה של החיים בשלום למרות הגזענות. חוץ מזה אני לא זוכר שום רגע בסרט שבו היה ניתן להתעלות מעבר לאותה סטיגמה בית"רית חשוכה ואפלה. לא היתה שום עלילה והסרט לא ממש נגמר, אבל מצד שני איך אפשר לגמור סרט כשהדמויות בו לא מתפתחות?

אין לי הרבה מה להכביר במילים על הסרט ההזוי/בזוי הזה, חוץ מלהמליץ ליונתן ריגר במאי הסרט, לראות שוב את הסרט הגאוני של רינו צרור, "בית שאן - סרט מלחמה". סרט תיעודי אמיתי על עולם הכדורגל, מה שהוא מייצג ומיקרוקוסמוס של החברה הישראלית האמיתית ולא אוסף של סטיגמות על שוק מחנה יהודה ואוהדי בית"ר. אפשר לרשום בצד נקודות חשובות, זאת לא בושה. ככה מפיקים תעודה אמיתית עם דרמה, קומדיה, אמפתיה, מתח, שמחה והכי חשוב תוכן, כי אם היינו רוצים לשמוע שוב את אוהדי בית"ר צועקים במשך 45 דקות "מוות לערבים", היינו מבקשים מערוץ 10 שיקרינו את המשחק מול סכנין בשידור חוזר.





נ.ב. לאותה מורה ומחנכת, חשוב שתדעי שרוב אוהדי הפועל תל אביב, הם תושבי יפו ובת-ים, שאני בספק אם למישהו מהם אבא קנה מכונית חדשה בגיל 17.