התמכרתי, ואני אפילו כבר לא מתבייש. זה בא טבעי, ואפילו לא מזיז. לעיתים אני אפילו גאה, למרות שרוב הזמן בכלל לא אכפת. הדחקתי, הכחשתי, השלמתי. או משהו כזה. ועכשיו אני מכור. בלי טעם, החיך כבר לא מרגיש, רק רוצה לצרוך. הסמים זה הפיגור, החיים זו הבריחה וריקי לייק נותנת לי בראש. כמו גם ג'אג' ג'ודי, אם אני מצליח לראות. קצת פאמלה אנדרסון מאבטחת. קצת באפי, וסליחה על המכורים וינטג'. קצת כל סדרה מטומטמת, תהיה אשר תהיה. לא יכול לראות חדשות, לא יכול לראות דרמות, לא יכול לראות כלום. רק טמטום, צריך חידונים, צריך פאקינג ימי חיינו.

צריך שקט.

אני מניח שזו תגובה הולמת למציאות. קיצונית משהו, אבל עדיין הולמת. מצרכן כרוני של חדשות, פרשננו המדיני הבא, לאחד שכוסאחתוק, לא מזיז לו כלום. כן כן, המדינה בלהבות ואני חי על ביפ, רואה סדרות על "משטרות העולם" בערוץ שפעם ניסיתי למחוק את הספרה שלו מהשלט, רואה קצת היסטורי, אבל לא יותר מדי, ומתלהב בהחלט יותר מדי מעולמם הפנימי של האורנגוטנגים. הכל, ממש הכל, מלבד הפרובינציאליות של האורנגוטנגים שלנו.

התאהבתי בערוץ E. אינפנטילי, לא מזיק, כולה גש"ב (גלם, שואו אנד בולשיט), ואני מאוהב. הגש"ב הזה עושה לי טוב. מרגש אותי. משכיח לי. טרנקווילטי, זו המילה. לכמה רגעים אני שוכח שזו ישראל, שיש כאן מלחמה, שהכול כאן במגמת קריסה אחת טוטלית. אני שורף תאים אפורים וכל כך טוב, אני מזריק ציאניד נקי למוח וזה כל כך מרגיע, אני לא עושה כלום מלבד לחטוף קרניים חשמליות וזה הדבר הכי טוב שעשיתי אי פעם. שקט כזה. שלווה. מייד אין תגידו-אתם-איפה.

כי החדשות הן תמיד אותן החדשות. כי כבר נמאס לשמוע את אהוד יערי מנסה פואטיקה להמונים, וכמה, כמה הוא שמח על השאלות ששואלים אותו. כן מיקי, יופי מיקי. כי הפרשנים תקועים על אותו זיון מוח רפטטיבי. אכן כן, עלינו עוד מדרגה בשמים לגן עדן, אבל כנראה לגיהינום. כי אף אחד לא אומר כלום וכי הדם הוא אותו הדם שנשפך אתמול, שיישפך כנראה גם מחר, כשבסוף הספר כבר כתוב ועכשיו מישהו כאן משחק גרבג' טיים על חשבון כולנו. כי מרוב "המצב" כבר מתים שמישהו יבוא וייתן לנו סטירה. אבל מתים זו אסוציאציה רעה, אז לפחות שיגיד להתעורר.

ואחר כך נזכרים שהמישהו הזה, לפחות עכשיו, לפחות כאן, לא באמת קיים.

הטלוויזיה מספקת את שלה. החדשות חייבות להישמע, כמו גם להיראות, ולמרות שכל הצדדים יודעים ששלושה עמודים במעריב יעבירו את אותם הידיעות, חייבים לראות באונליין. תלי תלים של מילים, כמו מים על סלע במעגל סגור, מגבבים, מבלבלים, שופכים, יורקים ולא אומרים כלום. והדם, כמה דם כבר אפשר לראות. ואחר כך מי לוקח אחריות. ואחר כך כמה קשה היא דרכנו, וכבר הודיעו למשפחות. והבכי, שתמיד חודר, גם כשאין כבר בכלל לאן חדור.

זה לא בהכרח רע, למרות שטוב לא ייצא מזה. זו פשוט הרגשת מיאוס. שזה הכל אותו הסרט - "המצב" (בקרוב באקרנים) - שזה אנחנו השחקנים, עם עלילה לא ידועה ודד אנד שהוא ממש לא הוליוודי. המון פסיכולוגים יעשו המון מחקרים על המצב הפסיכוזי שלנו היום, הפסיכה של האומה. המון מילים ישפכו כדי להסביר מציאות כל כך ישראלית, כלומר לא מציאותית, כלומר כל כך הזויה. ובינתיים, אני בשלי. בלי חדשות, בלי מלמולים. בלי כתבנו בשטחים. זו, אומנם, לא המציאות, אבל אני מעדיף, לפחות כרגע, את ההתמכרות. אולי לא בסדר, תגידו, אבל כבר אין ברירה.

כמה כבר אפשר?