10. נו, זו כבר נורמה. כן, עוד פרק נפלא של "האוס". וכן, אומר את זה אדם משוחד מעט. היה אמנם די צפוי שפורמן לא יוכיח את מה שהאוס טען לאורך כל הדרך, אבל היה גם יפה לראות פעם נוספת את הדמיון בין השניים - יש להם מין קור בילט-אין שכזה שמאפשר להם להתאפק ולבצע את הדבר החיובי, שברוב המקרים לא נראה במבט ראשון כדבר הנכון; העקשנות, החוצפה החיובית - כולם הופכים את פורמן לדומה ביותר מבין המתמחים לבוס שלו. הוידוי בסוף הפרק, הנסיגה מהאוס וההתפטרות נותנות אולי אות לתקופה חדשה בסדרה וכמובן דמות חדשה. מעניין. גם במאקרו, המקרה הרפואי היה מספיק מעניין, איפשר מספיק לצוות להתכסח בינו לבין עצמו, להאוס להיכנס בווילסון על הנחמדות והפחדנות שלו ולא מנע זמן מסך מהקטור, שנתן הופעת אורח חביבה (גיא פרקש. וגם:) אני מת על המקרים ב"האוס" בהם עולות סוגיות מוסריות מעניינות. ההורים שלא מסכימים להרוג ילד אחד שממילא עומד למות כדי להציל את אחיו; אותו ילד שמסכים בכל זאת - למרות התנגדות הוריו - למות כדי להציל את אחיו; היפוך התפקידים המדהים ההוא שנעשה שם, כשאותו אח צריך לסבול בצורה איומה כדי - yes again - להציל את אחיו. כל כך מדהים, כל כך מרתק, כל כך מקסים. פשוט "האוס" בגדולתה. והמקרה הרפואי הזה היה כל כך מעניין, שהוא ממש הותיר בצל את כל ההתפתחויות - המעניינות לכשעצמן - אצל פורמן, ואת כל הסיפור המשעשע עם הכלב של וילסון (והסצנה בסיום, עם הצליעה של הכלב - Priceless). פרק מעולה בעיניי.

9.5. העיבוד החדש ל"דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד" נפתח השבוע. הדבר הבולט ביותר ב"ג'קיל": ג'יימס נסביט גאון. כשהוא ד"ר ג'קמן הוא דמות מאופקת, איש משפחה רגיל, אזרח נורמלי. כשהוא אנג'לוס... כלומר, הייד, הוא הופך להיות שחקן אחר לחלוטין, והוא עושה את זה פשוט בצורה מבריקה. הסצנה הראשונה בה רואים אותו היא לא פחות ממופתית, במיוחד בגלל הדברים שהוא אומר ועושה לבילי. הרגע בו מגלים על הואן השחורה הוא גם רגע חזק, ובאופן כללי, אפשר גם לומר שהפרק היה כתוב בצורה מבריקה, בדיוק מה שהיינו מצפים מסטיבן מופת ("זיווגים", "דוקטור הו"). אם יש משהו שפחות אהבתי, זה את העריכה הסהרורית משהו כשטום מנסה לבדוק, לקראת סוף הפרק, מה שלום המשפחה שלו, ואם האישיות השניה שלו לא חיסלה אותם.



9. במהלך כל הצפייה בפרק סיום העונה הכפול של "אבודים" (כי מה לעשות, הפרק של השבוע שעבר והפרק של השבוע היו בנויים כמקשה אחת) היתה לי תחושה חזקה של "משהו גדול עומד לקרות". האירועים על האי, כמו אלו בתחנת ה"Looking Glass" לא היו מאוד מאוד מסעירים, אבל הם היו מספיק מעניינים (בן שוב מנסה לשחק משחקים עם ג'ק) ושניים מהם אפילו היו ממש מצוינים (צ'רלי מקריב את עצמו בסצנה מרגשת, הרלי דוהר קדימה ומציל את המצב), כדי לא להתבעס מהפלאשבק המאכזב למדי של ג'ק. ואז, חמש דקות לפני תום העונה, שוב חזרנו אל אותו פלאשבק משמים. אז עכשיו הוא נפגש עם איזו בחורה מעברו. למה, הו למה, דיימון לינדלוף? תן לראות מה קרה על האי! מה קרה אחרי השידור ההיסטורי? האם הם נחלצים מהאי? או שהקשר שנוצר היה עם עוד אנשים רעים? האם באמת הניצולים שלנו עומדים לחזור הביתה? למי לעזאזל אכפת מהאישה הזאת שהוא נפגש איתה? אבל רגע, לא יכול להיות, זאת בעצם קייט! מה היא עושה שם? היא הכירה את ג'ק לפני ההתרסקות? לא יכול להיות. לרגע, אבל רק לרגע, היה נדמה שכל שלוש העונות הללו היו מתוכננות מראש ע"י קייט וג'ק. ואז - הפה נפער בתדהמה. זה לא היה פלאשבק אל העבר, מדובר בפלאש אל העתיד, זמן מה אחרי שכולם כבר נחלצו מהאי. !Oh My God זה באמת קרה! מי היה מאמין? אז לא קיבלנו כמעט אף תשובה, אבל קיבלנו אירוע מטלטל שבהחלט טורף מחדש את כל הקלפים. מי היה זה שג'ק הלך להלוויה שלו? למה אף אחד אחר לא הלך לשם? למה ג'ק בטוח שהם חייבים לחזור לשם? מה הם שכחו? מה נסגר עם ג'ייקוב? רק עוד 48 פרקים, שיימתחו על פני שלוש עונות, ונקבל - כך אני מקווה - את התשובות לכל השאלות.

9. לפחות בינתיים, העונה הרביעית של "פשע מן העבר" היא שיפור משמעותי מהעונה הקודמת שהיתה סתמית במיוחד. הפרק של השבוע התחיל בערך כמו כל פרק בסדרה - משפחה מושלמת, תקופה כלשהי על ציר הזמן, צורת צילום שונה ופסקול מתאים. הכל נראה יפה וטוב עד שפתאום מישהו מת. הבעל, האישה. בטח גם יש לאחד מהם רומן, כמה אויבים, כמה אנשים שמקנאים בהם, המון סודות ועוד כמה אנשים קצת פסיכים מסביבם. אבל אז מגיע הטוויסט - הפעם מי שמת הוא דווקא התינוקת הקטנה איריס, וזה אפילו קרה מסיבות טבעיות: מוות בעריסה. העיסוק בתינוקת קטנה ובמקרה טבעי כבר נתן לפרק נקודת פתיחה טובה (ומזעזעת), ובמהלך 40 הדקות הבאות ראינו כמה דברים מצמררים במיוחד. העלילה זזה בצורה טובה, מעניינת, הכל נשמע הגיוני עד שגילינו שבעצם הבן השני, דבין, הוא זה שהרג את הילדה, מה שהעלה סוגיה מאוד מעניינת - הילד היה רק בן 4 כשהוא עשה את זה, זו היתה רק תאונה, ומה יקרה לו עכשיו? הוא כבר בעל ואבא. מצד שני, הוא היה ה"רוצח" המושלם. הוא גדל בסביבה נוראית - הוא היה צריך להתמודד עם הוריו המחורפנים, הוא לא קיבל בכלל תשומת לב בגלל התינוקת החדשה, הוא היה רוב היום עם בייביסיטר משוגעת שרצתה להטביל אותו ובערב הוא היה עם צעירה שהתפשטה מול העיניים שלו והכניסה לו כל מיני תרופות למשקאות. אבל אין מה לעשות, זאת עדיין "פשע מן העבר", ובלי טוויסט אחד אחרון מה זה שווה? אז בסופו של דבר מי שהרגה את התינוקת היתה דווקא האימא, ולמרות שידענו שהיא קצת משוגעת זה עדיין לא הדבר הכי הגיוני. בכל מקרה עדיין מגיע לפרק הזה ציון כמעט מושלם, כי הוא היה באמת טוב. מותח, מעניין, מזעזע בכמה רגעים ובעיקר אמיתי וקשה, למרות הסיום (ג'וני).

8.5. בסוף השבוע שודרו בלופ של חינוכית 23 ארבעת פרקי הסדרה "הבלתי מתחנכים". יצא לי לצפות רק בפרק הראשון בינתיים, אבל אני מוכרח לומר, שטכניקת הלימוד שהוצגה בפרק היתה אחד הדברים היותר מדהימים שיצא לי לצפות בהם בזמן האחרון, במיוחד הניסיון ללמד דקדוק. בכלל, הצורה בה מנסה המורה להתחבר לתלמידים הבעייתיים שעפו מכל המסגרות היתה מרשימה למדי. אני רק מקווה ששאר הפרקים מרתקים ברמה של הפרק הראשון (ולפי הסצנות מהפרק שאחרי, שהוצגו בסוף הפרק, זה בהחלט נראה ככה).

8. "ורוניקה מארס". אנחנו כבר באמצע העונה, והסדרה מתקדמת אל סיום תעלומת הדיקן, התעלומה הארוכה האחרונה בעונה (וסביר להניח שגם בסדרה). הרבה נאמר על התעלומה הזאת, אבל לטעמי היא לא מאוד מעניינת ומתגמדת לעומת תעלומת האנס המצוינת שקדמה לה. הפרק הספציפי הזה רק המשיך לסבך את התעלומה בתוך עצמה, בפיתולים שאמנם היו מעניינים אבל גם קצת קשים למעקב. התעלומה סובלת משתי בעיות עיקריות: הראשונה - מחסור בחשודים, והשניה - העובדה שלא ממש מעניין מי רצח אותו. לא הכרנו את הדמות מספיק זמן כדי להיקשר אליה, והרצח שלו היה יותר מתאים לתעלומה שבועית. ואם ברצח עסקנו, כאן מגיע הבום הגדול של הפרק - שריף. לאמב. איז. דד! במוות שללא ספק היה אחת ההחלטות התסריטאיות הגרועות בתולדות הסדרה לקחו לנו את השריף, שמלבד היותו דמות מצוינת, עזר לשמור על מאפייני הפילם נואר שכל כך מזוהים עם הסדרה ובראשם השלטון המושחת שמאלץ את הגיבורים לפעול בעצמם להשגת הצדק. איך בדיוק הגיבורים שלנו יעשו את זה עכשיו, כשהם בעצמם השלטון? ואם כבר הורגים את לאמב, למה בכזה מוות עלוב וחסר רגש? למען האמת, למה לא הרגו אותו כבר בפרק התשיעי של העונה והפכו את הרצח שלו לתעלומה השניה? סביר להניח שהיה אכפת לנו יותר מדמות שהכרנו 3 שנים. כל הדברים האלה הם בעצם סימפטומים של הבעיה הגדולה ביותר של הסדרה בעונה הזאת - היא "התמסחרה". יוצרי הסדרה כל כך רוצים להישאר באוויר ולמשוך צופים חדשים, שלאט לאט הם מוותרים על כל מה שאפיין את הסדרה מיומה הראשון. זה התחיל מהתעלומה העונתית שהפכה לשלוש (שינוי שדווקא כן עבד), המשיך מהרעיון המגוחך לוותר בכלל על התעלומות המתמשכות, והגיע עד ויתור על דמויות ותיקות לטובת דמויות חדשות יותר שאמורות להרים את הסדרה. אחרי כל השינויים האלה נשאלת השאלה - לא עדיף כבר לסיים את זה? (FirstEvil). ומוסיף איתן גשם: שריף לאמב היה שריף עצלן, מפונק, יהיר, נפוח מחשיבות עצמית, חצוף ורחוק מלהבריק. אבל איכשהו הוא קנה את ליבם של צופים רבים, כולל אותי, הרבה בזכות רוח החיים שהדמות שלו הכניסה לסדרה והצחוקים הרבים שהיא הביאה עמה, וגם מפני שבסופו של יום, הבן אדם בסך הכל בא לעשות את העבודה שלו, ושירת את הציבור, גם אם לא הכי טוב. האמת? קשה לי לגבש דעה ברורה לגבי המוות הזה. מצד אחד, הוא היה מפתיע ומעניין והוא פותח אפשרויות חדשות עכשיו שקית' הוא השריף. מצד שני, עניין המוות היה "טבעי" מדי. הלו, מדובר בדמות חשובה שנהרגה בזמן מילוי תפקידה. קצת כבוד, אולי? אפשר היה לצפות שיראו איזה סימן של אבל במשרד השריף, אבל כל מה שהראו לנו זה את קית' השריף, וזהו (איתן גשם).



7. "המדריך להורים המתחילים" נפתחה השבוע עם פרק סביר פלוס, שהיה חביב הרבה יותר מ - נגיד - פרק הפתיחה של "חוקי המשחק", מה שכבר הופך אותה למשהו סמי-ראוי לצפייה. נחמד לראות מדי פעם סדרה קומית קצבית ללא פס-צחוק מוקלט, אלא שבמקרה של "המדריך", למרות האופטימיות והחביבות הכללית, לא כל הבדיחות עבדו, וכשמניחים בצד את הפורמט (מעבר מהיר בין זמנים, למשל) ואת מה שבמבט מהצד נראה רענן וטרי, הרי שבסופו של דבר נשארים עם עוד קומדיה חמודה, שלא עושה הרבה מעבר לזה. בניגוד, נגיד, לסדרות כמו "ארסטד". היו גם רגעים חביבים, כמו רגעי הגילוי על ההריון מצד החברים, או הזוג שמזהיר אותם שהחיים יהיו הרבה יותר גרועים כשהתינוק יוולד.

7. כן, הוא גזען, ההומור שלו נמוך, צפוי, והוא גם לא ממש מראיין. אבל אלי יצפאן חזר לערוץ 2 עם "שלום אנד גוד איבנינג", והוא מצחיק, מאוד מצחיק. הוא הגדיל לעשות כששלף מגף מרגלה של אחת הבחורות שהטריד ברחוב בשביל להדגים איך ישראל תוכל להיכנס בתוך איטליה. אם הוא ימשיך כך, יצפאן יהפוך לגיטלי פלז'ר שלי, ושל חצי מאוכלוסיית ישראל (שלמקו GRAS). וגם: דברים שעבדו: המערכון על השוטרים המתעללים באיש הקטן, שהיה ממש מוצלח, המערכון על "המהפך" בערבית, שלמרות שכבר עשו אותו בכל מיני מקומות אחרים, היה מצחיק מאוד, גם "מי רוצה לזכות בדולר?" היה נהדר, וגם הביקורים באיטליה ובהולנד. דברים שלא עבדו: הגניבה מ"סיינפלד" בסיום, עם המנהל שלו שמתנהג כמו מר סטיינברנר, הבוס של ג'ורג' (בקולו של לארי דיוויד), ופחות או יותר כל מונולוג הפתיחה. הניסיון להזמין חדרים במלון בלבנון היה חביב ותו לא, בטח כשנזכרים בדברים ששי ודרור נהגו לעשות.

6. פרק סיום העונה הראשונה של "קייל XY" לא היה כל כך גרוע, כפי שרבים טענו. "קייל" היא לא סדרה כל כך טובה מלכתחילה, וההסבר שקיבלנו על מהותו של קייל היה הגיוני למדי, בדיוק כמו הפיתרון שמצא קרייצ'ק כדי להציל את המשפחה האוהבת שלו. אפילו קצת הצלחתי להתרגש מהדרך בה נפרדה ממנו המשפחה, ומהדרך הקשה בה הם קיבלו את העובדה שקייל מצא סוף סוף את ההורים האמיתיים שלו, ונזכר בעבר שלו (הם שמחו בשבילו, אבל הצטערו על לכתו). צעד תסריטאי, שיהיה מעניין לגלות איך יצליחו להתמודד איתו בעונה השנייה (שיום אחד עוד תגיע אלינו).





השבוע ב"בנות גילמור"

יום ראשון
"סתם, זה הכול סתם". ככה בנות גילמור מרגישה עכשיו - הכול סתמי. לא קורה שום דבר באמת מעניין, ומה שקרוב לזה - מאולץ. כל יחסה של לורליי בנוגע למסיבת החתונה פשוט נעשה בכוח. זה לא זורם, זה לא טבעי, אין דבר שמבסס באופן מספק את ההתנהגות הלא רציונאלית הזאת. נראה שהכול נעשה בכוונה כדי לקדם את הדמויות של לורליי ולוק בחזרה ביחד. כתיבה של מתחילים, ומבט לעבר הקרדיטים מראה שאכן זה המצב. רוזנטל, על אף פתיחה טובה העונה, כושל בהרמת הסדרה חזרה לאיכויותיה בעבר. גם אצל בת גילמור השנייה לא קורה משהו מעניין במיוחד. אז לוגאן מגלה ללוסי שהיא ומרטי מכירים בעבר. ביג דיל. נכון ש"גילמור" אף פעם לא היתה מונעת-עלילה, אבל כשגם העלילה לא טובה וגם האווירה קצת מעיקה, משהו לא ממש עובד. לפחות כל מה שקשור לבת גילמור השלישית והבוגרת מכולן, אמילי, עדיין טוב, מעניין והכי קרוב למה שהיה פעם. ציון: 6.5 (ER).

יום שני
כש"בנות גילמור" רק התחילה נוצרו הרבה פארודיות עליה, בעיקר על כך שהבנות מדברות הרבה, הרבה מאוד, ובעיקר שטויות. מצער להגיע למסקנה שהמציאות עולה על כל פארודיה. עוד פרק של דיבורים ארוכים חסרי תוכן וחן של הבנות האהובות עלינו. פתאום אני מגלה שכל מה שאני שומע זה באמת "בלה בלה בלה אוי לוק בלה בלה בלה". נקודת אור בודדת בפרק: ליין העצבנית היתה חיננית ומשעשעת. ואמא שלה אפילו עוד יותר. ציון: 4 (ER).

יום שלישי
זה נראה כאילו רוזנטל עדיין מנסה לנקות את הבלאגן שהשאירו לו מעונה 6 ושהוא מחפש דרכים יצירתיות להפריד בין לורליי לכריס. אלא שרעיון המכתב היפה ללוק בשביל המשמורת נעשה בצורה גרועה - איזה בן אדם נורמלי שלא מספר לבן/בת זוגו/תו על המכתב ולא רוצה שהוא יתגלה ישאיר אותו במגירה? אה, כן. צריך העתק במקרה שהמכתב לא יגיע ליעדו. רייט. גם התקף הלב של ריצ'ארד מגיע בדיוק כשכריס מגלה כמה שהוא ילדותי ולורליי מבינה שלוק הוא הגבר של חייה. קווי עלילה מעצבנים שתפורים זה לזה בגסות וברישול. ציון: 5 (איתן גשם).

יום רביעי
זה היה הפרק הראשון של "בנות גילמור" העונה בו באמת נהניתי והרגשתי שהכל זורם כמו שצריך. לכאורה נושא התקף הלב של ריצ'ארד היה אמור לגרור פרק דרמטי וכבד יותר מהרגיל, אבל בפועל הביא פרק ששילב באופן מושלם בין הצד הקומי לצד הדרמטי, נתן לנו המון זמן מסך של אמילי-המלכה וגם קצת באבט לקינוח. כמו כן בירכתי את שובם של לוגן וגם של אותה הכימיה והניצוץ המפורסם של לוקליי שנראה שמתחיל לחזור. האינטראקציה של אמילי עם בית החולים הניבה המון רגעים קלאסיים שלא ישכחו בקרוב, ושמחתי לקבל קצת הפסקה מסוקי וג'קסון, שאף פעם לא היו בין הדמויות האהובות עלי. לצערי היו בפרק גם רגעים פחות מבריקים, כמו המגמה הברורה של התסריטאים להפוך את כריס לדמות פחות אטרקטיבית רק כדי להפריד אותו מלורליי, אבל כשאמילי המלכה כזאת... אה... מלכה(!) - למי אכפת? עכשיו רק צריך שהכותבים יפסיקו לקחת מוטיבים מכותבי "השיר שלנו" ביום רע ואולי עוד לא אבדה תקוותנו. ציון: 8 (FirstEvil).

רגע, לא היינו בסרט הזה כבר - ריצ'ארד גילמור מאושפז בבית חולים והסיטואציה הזו מכנסת יחדיו את בנות משפחת גילמור ויוצרת דרמה גדולה? אה, וואלה, באמת היינו בסרט הזה קודם. ובכל זאת, יש הבדל קטן בין שני המקרים: אז זה היה ממש טוב, והפעם זה היה... די צולע. הרעיון עצמו לא היה רע והיה טמון בו לא מעט פוטנציאל. בכל זאת, אין כמו סיטואציה של סכנת חיים מוחשית כדי לאחד את בני המשפחה, כאשר מחד מועלים אל פני השטח הכעסים והמתחים, ומנגד, ברגעי האמת, הכל נסוג אל מול בריאותו של בן המשפחה האהוב. אבל איכשהו הפעם זה פשוט לא עבד. אולי בגלל שהכתיבה היתה עייפה. אולי מפני שלא באמת היתה דרמה חזקה, ובעיקר מפני שכל הפרק הרגיש כמו ניסיון שקוף להציג את לוק כבחור שאפשר לסמוך עליו אל מול כריסטופר הילדותי והאגואיסט. מילא אם זה לפחות היה נעשה בצורה טובה, אבל ההתנהגות של כריס היתה פשוט לא הגיונית, אפילו בשבילו. חוץ מזה, כל הסצנות של רורי ולוגן היו די משעממות ונמרחו באופן מוגזם. אבל היתה נקודת אור בולטת אחת. ניחשתם נכון - אמילי גילמור, אלא מי. הדמות היחידה שלא "איבדה את זה" מיומה הראשון של הסדרה, היתה במיטבה גם בפרק הזה. החל מההתפרצות הקורעת שלה בטריינינג האלה, דרך חלוקת ההוראות המעליבה (אך המשעשעת) ללוק והניצול הציני של טוב ליבו, תוך זלזול בו עצמו (התנהגות אמילי גילמורית טיפוסית), העיסוק האובססיבי בסידורים שמסביב לאשפוז של ריצ'ארד - הצוואה, המסמכים וכו', וכלה בסצנה הנפלאה בחנות כשלורליי תקפה אותה מילולית, והיא פשוט נשברה ונתנה ללורליי שיעור מעניין על המהות של נישואין ואהבה. וזו ההזדמנות להזכיר - בפעם המי יודע כמה - את המשחק המופלא של קלי בישופ, שהופכת את הדמות הזאת לכל כך מורכבת ומרתקת. כל מילה נוספת מיותרת. ציון: 5 (איתן גשם).

עד כה, שום דבר מאירועי העונה הזאת לא הצליח לעצבן אותי כמו אותה הסצנה בה מגיע כריסטופר סוף סוף לבית החולים בדיוק בזמן כדי לראות את לוק מביא דברים ללורליי. צפוי, סבוני ומעצבן בטירוף. אני מסכים שעלילת התקף הלב מרגיזה, ובכלל, נראה כאילו העונה כולה בנויה על קונספט ה"לוק טוב בשביל לורליי ולא כריסטופר". ממש מעצבן. ציון: 4.

יום חמישי
במשך כל העונה נבנה הפרק הזה, ועדיין הוא הרגיש קצת אנטי-קליימטי. היה ברור שלורליי נכנסת למערכת היחסים עם כריס כשהיא לא מוכנה, ושכריס גורר אותה לעסק קצת בעל כורחה, והיה ברור שזה ייגמר כפי שזה נגמר. אולי בגלל שהכל היה כל כך צפוי היה קצת קשה להתחבר כצופה לפרק הזה. ואולי בגלל שזה פשוט לא היה עשוי בצורה מעניינת כל כך. ההארה הגדולה של לורליי מגיעה במהלך ההלוויה של הכלב של מישל. כן, קראתם נכון את המשפט הזה. כנראה שהוא גם היה כתוב בתסריט. מה עבר להם בראש בחדר הכותבים כשהם חשבו על ההלוויה של הכלב של מישל כאירוע מכונן בפרק כזה? שזה באמת יעניין מישהו? לא מספיק שמישל לא כזה מעניין, צריך להכניס גם כלב שמעולם לא ראינו לעסק? מה זה נתן בדיוק? הדבר היחידי שקצת שעשע בקו העלילה הזה היה הפרצוף של זאק כשהבין שהוא אמור לנגן את סלין דיון, אבל החיוך שלי הפך מהר מאוד לפרצוף של זאק מקודם, כששמעתי שזאק אשכרה מנגן את סלין דיון. בשביל מה הייתם צריכים להכניס ריאליזם דווקא בקטע הזה? כריס המשיך להתנהג כמו אגואיסט מפונק, אבל לפחות תפס את עצמו לקראת סוף הפרק. לא אהבתי את הכיוון אליו לקחו את הדמות שלו בפרקים האלה, וזה הרס את הטעם מהדמות. אהבתי דווקא את ההתערבות של רורי בעסק, וההצהרה שלה שהיא בצד של לורליי. זה טבעי והגיוני לאור מערכת היחסים המשפחתית הזאת. פחות אהבתי את קו העלילה של רורי והקראש שלה על המרצה/מתרגל ההוא. בשביל מה זה היה טוב? זה נשמע הגיוני שהיא תרוץ לספר על דבר כזה לחבר שלה? ומה זה בדיוק נתן לדמות שלה? להבין שהיא באמת אוהבת את לוגן? לא ברור. עוד קו עלילה לא לגמרי ברור בסדרה. טוב שהיתה פאריס ששוב היתה גדולה בדיאלוגים שלה עם רורי. יש לה עונה טובה מאוד, לפאריס. מעט מדי אמילי בפרק. זה אומר הכל. ציון: 5 (איתן גשם).

מצד אחד, אני מסכים עם הביקורת השלילית על הפרק הזה. שנאתי את העובדה שמביאים לרורי איזה לאב-אינטרסט חדש בדיוק כשלוגאן מתנהג בצורה כל כך מקסימה. מצד שני, ברגע שרורי סיפרה על כך ללוגאן, זה הפך את כל העסק לנכון יותר, בוגר יותר מבחינתה של רורי. בגזרת כריסטופר-לורליי-לוק, דווקא אהבתי את הדברים שלורליי אמרה בסיום הפרק, שכריסטופר הוא הגבר שהיא רוצה לרצות, למרות שבתוך-תוכה היא עדיין אוהבת את לוק. זו תובנה מעניינת של לורליי, שהיתה יכולה להגיע רק בעקבות שרשרת האירועים שקדמו לכך, מה שהופך את כל הקו העלילתי הזה להרבה יותר הגיוני. זה אפילו גורם למעשיו של כריס להיראות הרבה פחות לא-הגיוניים מאיך שהם נראו בפרק הקודם (כשהוא סגר את הסלולארי שלו ושמע את ההודעה על ריצ'ארד מאוד מאוחר). ציון: 6.







בשולי הממיר
ב"סמולוויל" התארח השחקן Tahmoh Penikett, היילו מ"בטלסטאר גלקטיקה", שאין לי מושג איך הוגים את שמו הפרטי (תה-מוה? ממש תמוה). בפרק קראו לו פשוט ווס.

כבוד לשרי גבעתי על ההופעה בפרק משובח של "זירת הפשע" כנטאל פלד, חשודה ברצח אמנדה סינקלייר, שלפי הסברה שנזרקה לאוויר למספר פריימים גנבה נשק מסוג "יריחו" מהצבא הישראלי בו שירתה, וזה שימש אותה לרצח כדי לזכות בגברבר נחשק. והיא אפילו לא היתה צריכה לפלרטט עם החוקר הראשי ולהסתובב בחצאית (מישהו אמר נועה תשבי?) (גיא פרקש)