10. "סקרבס": מוזיקה!
- הי איתן גשם, מה קורה איש?
- הי גם לך בוסקו, איך אתה מרגיש?
- ראית סקרבס?
- ראיתי סקרבס. ראית סקרבס?
- ראיתי סקרבס. היה גדול, היה ענק, היה מדהים!
- טוב, בסדר. בוא לא נגזים.
- להגיע ל-607, היה צריך רק עוד פרק אחד, אבל לפרק הזה היה צבע... כן הוא היה מספיק מיוחד.
- בין זינה לבאפי זה היה די מוצלאאאח... בוא ונסכם את זה כך:

- השירה היתה מוצלחת, הכתיבה היתה קולחת, ונפלתי על התחת. מרוב צחוק.
- כן הקאסט כולו הפתיע, לזאק בראף אני מריע,
- ורק טרק טיפה הפריע.
- אוי תשתוק.

- ומה תאמר על ד"ר קלסו? אוי איזה כשרון! מי ידע שסטאר מברודווי מסתתר שם בארון?
- וקוקסי התותח, כמו תמיד הוא שוב הפגיז. לקטר תמיד מוכרח, כי D gay אותו מרגיז!
- ומה עם השרת, איך הוא שר במלוא גרון. לזה אני קורא ממש "אופרת סבון"...
- אבל השיר הכי מגניב, והקליט, אבל קצת יאקי, זה הדואט המטופש על איך הכל קשור לקקי.
- תשמע היו שם חרא של תאוריייייים.... ואני יותר אהבתי את אהבת הבחורים.

- כן זה היה קיטש משעשע, אם כי קצת מטריד.
- מעניין מה היתה אומרת על זה דוקטור אליוט ריד.
- הקול שלה כמעט ושבר לי את הואזה.
- כן, היא לא ממש קרובה להיות כמו עפרה חזה.
- ובטח לא כמו זאת ששיחקה את החולה.
- סטפני ד'אברוצו! פשוט גדולה!
- ומה תגיד על טד ומקהלת המדוכאים?
- הם היו כמו תמיד מגניבים ומופלאים.

- גם טרק הפליא, בצעדי ריקוד, אוי הוא היה, כזה חמוד, רק עם אשתו, הוא קצת אבוד. היא מקסיקנית?
- גם היא היתה, ממש טובה, מלאת חמלה, ואהבה, שלא לומר, ממש שווה. פורטוריקנית!
- השיר בסוף, טיפה השביז, כשהם עשו, מחווה לגריז, כי לא הבנתי מה אומרים.
- זה מושגים רפואיים!

אז....
- מחזמר בסקרבס זה מאוד התבקש,
- הם הצליחו לשיר להצחיק ולרגש.
- יצא להם פרק אדיר אך קצר,
- ישר כוח לכל העוסקים בדבר.
- נסיים ונגיד להם כל הכבוד,
- נשארנו כולנו עם טעם של עוד.
- כי לכתוב קצת שירים לסדרה על רופאים,
- זה לא קל כמו לכתוב לתנועת הצופים!

(איתן גשם ובוסקו).



עוד 10. איזה פרק ענק של "המשרד". כמעט כמו כל פרק שבי ג'יי נובאק (ריאן) חתום עליו. זה התחיל עם אנדי שחוזר ומספר ששינה את שמו לדרו, עם ג'ים שלא ממש משתף פעולה, ועם דוויט שמחרים אותו עם ה"שאן" הדבילי שלו, ממשיך עם הרצאת הבטיחות ההזויה, כשמייקל מתעקש שמותר לו לתפעל את המלגזה, והופך את כל העסק למצחיק עד דמעות, ומגיע לשיא עם הרעיון המטורף של מייקל שמחליט להדגים איך זה כשמישהו מנסה להתאבד. מהרגע הזה, רמת הפרק - שממילא היתה גבוהה - נוסקת מעלה מעלה, אל פסגה מופלאה של הומור. האבטיח שנופל על המכונית; דוויט, המגאפון והחזרה המיותרת על התסריט עליו התאמן עם מייקל; הגילוי של הטירה וההבנה של פאם ש"הוא הולך להרוג את עצמו בניסיון להעמיד פנים שהוא הורג את עצמו". בדרך קיבלנו כמה התערבויות היסטריות במיוחד, ולקינוח בדיחת "מיהו גיבור" נוספת (היתה אחת גם בסיום הפרק שעבר) ומשעשעת לא פחות. פרק נפלא.

10 אחרון להפעם. "סקינס", פרק הסיום. אם לסכם את העונה כולה, אפשר לציין שרובה ככולה היתה פשוט מצוינת. אם להתייחס לפרק הסיום עצמו, הרי שאני עדיין נרעש מהסיום שלו. הרגע שבו טוני מבין שחייו לא שלמים בלי מישל, והוא באמת ובתמים מצטער על כל הדברים שעולל, ואז מתוודה בפניה על אהבתו, ואז מקבל עונש מעבר למה שמגיע לו היה רגע שוק ווליו מושלם. מה שבא לאחר מכן, הגרסה לשיר "Wild World" בביצוע שחקני הסדרה, היה משובח בכל כך הרבה רמות, שהוא שימש חותמת הולמת לעונה הזאת. אבל עוד לפני זה קיבלנו את גרסתם של קאסי וסיד לסיפור רומיאו ויוליה, כשסיד מנסה למצוא אותה כדי להתוודות על אהבתו, אבל מפספס אותה בשניות, וגורם לאישפוזו בכפייה. איזו סדרה מצוינת.

9.5. בערוץ הראשון, זה שנוח לכולם להתנגח בו כשצריך (וגם כשלא), חזרו לפני שבועות ספורים לשדר מזירת הפשע הטובה מכולן - לאס וגאס. ארבעה חוקרים, שני בלשים, שני פתולוגים, לבורנט, עוד כמה חננות מחשבים ומעבדות, וכמובן, גיל גריסום, התייצבו אחרי שבמיאמי סיימו עונה רביעית בקול ענות חלושה. קצת קשה לכתוב על אחת מסדרות "CSI", כי בכולן מדובר על פתירת פאזלים תוך השמת הדמויות רחוק ככל האפשר מעדשת המצלמה. מי שמחפש דרמות ותככים בין החננות של המחלקה לזיהוי הפלילי או הבלשים ממחלק רצח לא ימצא אותם באחת מהסדרות האלו. בשביל ניואנסים ודמויות מעניינות יש את "האוס", בשביל חוקרי משטרה עצבניים יש את ויק מאקי, בשביל דמויות מעניינות ותככים יש כל כך הרבה סדרות משטרה שעושות את זה טוב יותר. מה שכן יודעים לעשות מצוין בסדרות "CSI" הוא הפאזלים (לרוב נטולי חורים) והמיני-טוויסטים שרוב החקירות מקבלות. הדבר שגורם לי אישית לאהוב יותר את סדרת האם היא הפריק שואו שלפעמים מוצג שם, שלא מקבל במה נכבדת ברוב הסדרות האחרות (הפרקים של ה"כימרה" ו"השפנים המנשנשים" עולים לי בשליפה זריזה). אחד כזה היה גם הפרק של אתמול, שהסתיים בדיאלוג המרתק בין גריסום לפדופיל, שהפך בסופו של דבר לעימות שבו איתגר גריסום כל פעם מחדש את החשוד עד שקיבל את מה שרצה (או יותר נכון - מצא את מה שחיפש), וגם קצת חומר למחשבה. סו פאר - הפרק הכי טוב של העונה השביעית (גיא פרקש).

8.5. לא יודע, לא התלהבתי מהפרק האחרון של "האוס". כאילו, היה חביב, והיו קטעים מעולים של האוס ו-ווילסון שחשף בפעם המי-יודע-כמה שהאוס רוצה את קאדי, אבל עושה רושם שדברים התנהלו הפעם בהילוך נמוך. גם הקייס במרפאה היה לא רע (אבל באותה נשימה די צפוי) וקמרון וצ'ייס חזרו לקצת טיזינג ולשפוך בנזין אחד על השני, אבל כנראה שהחולים השבועיים פשוט לא סיפקו את הסחורה, למרות הילד החרמן שנדלק על קמרון. כך או כך, האוס הזמין את קאדי לצאת (ייפי!), צ'ייס הביא אותה במחווה יפה לקמרון, ו-ווילסון, זה שמשתדל לשמור רוב הזמן על התדמית של הילד-כאפות, סיפק את הסחורה. לא צריך הרבה יותר מזה בשביל ליהנות מפרק סטנדרטי של "האוס" (גיא פרקש).

8. באופן מפתיע, אני ממשיך לעקוב אחר "קייל XY". למה מפתיע? כי "קייל" היא לא סדרה טובה במיוחד. אז למה לראות בכלל? כי יש בה משהו חמוד והתעלומה העונתית לא משעממת. הפרק של השבוע, בו קיבלנו עוד כמה פרטים מהעבר (בן דמותו של קייל מ-1985, המיקום הסודי ביער), היה אפילו לא רע, והוכיח לנו אחת ולתמיד שהמטרות של קרייצ'ק (אתם לא באמת מצפים ממני לקרוא לו טום פוס, נכון?) בעצם טובות - להגן על קייל ומשפחתו. בסוף הפרק גם נחשפנו למידע שאותו אירגון מיסתורי כלל לא ידע על כך שקייל עדיין בחיים, מה שמוסיף עוד מימד של עניין לסדרה החביבה הזאת.

8. שלוש הפיסקאות הבאות עוסקות בפרקי עונה 7 של "בנות גילמור".

לפרק פתיחת העונה של "בנות גילמור" הגעתי עם לא מעט חששות. אחרי עונה מאכזבת מאוד ופרק סיום חלש מאוד ואף מקומם, עזבה איימי שרמן-פאלאדינו (יוצרת הסדרה) בטריקת דלת. לדגל נקרא כותב בשם דייויד רוזנטל ששימש כאחד ממפיקי הסדרה בעונה שעברה. שתי שאלות מרכזיות נשאלו בטרם הצפייה בפרק: האם יוכל מר רוזנטל לשחזר את השפה המיוחדת של הגב' שרמן-פאלאדינו והאם יוכל ליצור עלילה נורמאלית בעקבות הבור שאליו הכניסה אותו קודמתו? התשובה לשאלה הראשונה חיובית. הדמויות בהחלט נשמעו כפי שנשמעו בעבר, לרבות לורליי, רורי ולוק. גם הדמויות הייחודיות ל"סטארז הולו" לא נשמעו שונה. טיילור נותר מעצבן באופן "טיילורי". קירק היה קירק ומיס פאטי ובאבט היו סולידיות. אצל פאריס נרשמה אפילו הפתעה לטובה. הדמות - שהתחילה להתעייף בשלוש העונות האחרונות - נשמעה כמו פאריס הישנה והטובה של שלוש העונות הראשונות. אבל מה שבאמת היה מוצלח וחשוב במיוחד זו האינטראקציה בין לורליי ורורי שהיתה כמעט בלתי קיימת בעונות האחרונות ובפרק הזה היתה פשוט במיטבה, במיוחד בכל הנוגע לסוגיית ה"בואי לא נדבר" והסצינות המשעשעות באולם המשחקים. כמעט שכחתי כמה שהתגעגעתי ליחסים האלה, במיוחד כשהם עובדים כל כך טוב. אשר לשאלה השנייה - כאן אפשר לומר בזהירות שיש מקום לאופטימיות אבל עדיין יש מה לשפר. בסה"כ רוזנטל הצליח לקחת את הדמויות לכיוונים הנכונים יחסית למקום שהגיעו אליו בתום העונה שעברה. בגזרת לורליי ולוק - הפרק העביר יפה את התחושות של לורליי. מצד אחד, היא חשה מיאוס מהפאסיביות של לוק ומחוסר המחויבות שלו, מצד שני, היא חשה מיאוס מעצמה ומהמעשה שעשתה. אצל לוק ראינו סוף סוף הבנה של הטפשות שלו, והמונולוג שלו בסיום היה נוגע ללב. חבל רק שכדי ליצור דרמה אמיתית, היה חייב לבוא הגילוי בסוף ולהרוס הכל. בגזרת רורי ולוגן היתה עלילה מוצלחת מאוד שהמחישה יפה את האופי של שתי הדמויות: לוגן הראה שהוא יכול להיות רומנטי ומתוחכם ובה בעת לרצות את המרחק והזמן שלו. על רורי ניתן היה לראות את תאוות המידע שלה והשנאה שלה להפסיד באתגרים, ובאותה נשימה את הילדותיות שלה והקושי שלה לקבל את העובדה שלוגן באמת נסע והיא תצטרך לנהל מערכת יחסים בשלט רחוק. שאפו, רוזנטל. ובכל זאת, משהו בהתנהגות של לורליי היה עדיין קצת משונה, ולא הרגשתי במהלך הפרק שהיא באמת כועסת על עצמה כפי שציפיתי. מעבר לכך, אפשר היה לצפות שהיא תראה איזושהי סימפטיה כלפי לוק אחרי שהדיינר שלו נהרס (מטאפורה, מאץ'?), ההתעלמות שלה מהאירוע המסעיר הרגישה קצת לא מתאימה לדמות, וחבל (איתן גשם).

הפרק השני לעונה היה כבר ממש מוצלח. חלקו הראשון היה הומוריסטי יותר וחלקו השני דרמטי יותר, ושניהם פשוט עבדו מצוין. הגדולה האמיתית של הפרק היתה השימוש שנעשה במהלכו בדמויות המשנה. בניגוד לעונות האחרונות שבהן התגנבה תחושה שדמויות המשנה נמצאות בסביבה לצורך העברת זמן בלבד, בפרק הזה לכל דמות היתה מטרה, וזאת בלי לפגוע בזהות שלה. טי ג'יי, למשל, הוא דמות מעצבנת ומרגיזה, אבל הניג'וסים שלו בפרק הזה סייעו להביא את לוק לנקודת הרתיחה. אותו דבר לגבי קירק והעבודה החדשה שהוא מצא הפעם, שנועדה להוציא את לוק מכליו, וחשובה מהם ליז - דמות מעצבנת לא פחות בדרך כלל - שאמרה לאחיה בחוסר טאקט אופייני מה היא חושבת על יחסיו עם לורליי, והצליחה להפתיע אותו ולגרום לו להסתכל על הדברים מזווית שונה לחלוטין. מעבר לכך, אחרי עונה שבה הדמויות הרגישו עצורות ומרוחקות, בפרק הזה כל אחת מן הדמויות הראשיות הפגינה באופן מוחצן ואמין את הרגשות שלה, החל מלורליי - בשיחה עם רורי, בשתי השיחות עם לוק ובסיום הפרק, דרך רורי והדברים הבוטים שאמרה לאמה, לוק שהביע בפרק הזה יותר רגשות מאשר הביע בעונות שלמות בעבר, וכלה בליין ובפחדים שלה מחיי האמהות החדשים. בצד הקומי - קטע ה"טיזר" לפני כותרות הפתיחה היה עשוי בצורה מושלמת ומצחיקה ותאם את האופי של לוק. ה"בית האסייתי" שעשתה לורליי לרורי היה חמוד להפליא, והדרך שבה ליין רואה יחסי מין היתה משעשעת. למרות זאת, כל הקטע של מכסיקו נמרח קצת והיה מאולץ. עכשיו שנראה שמערכת היחסים בין לוק ולורליי הגיעה לאיזו השלמה, יהיה מעניין לראות לאן תלך הסדרה, אבל הכיוון נראה מעודד. ציון: 9 (איתן גשם).


הפרק השלישי היה מעט פחות טוב מקודמו, לטעמי, אבל נושא אחד בלט ובוצע באופן יפה ומרגש וזו ההתבוננות של לורליי על דמותה של אותה ילדה חמודה ש"עושה כל הזמן דווקא" וההבנה שלה שהדחייה שלה את כריסטופר מונעת מהצורך הכפייתי שלה להראות לאמילי שהיא לא הבוס שלה, ושזו פשוט התנהגות טיפשית, כי היא צריכה לעשות מה שטוב לה. אמילי היתה ענקית כתמיד (המעברים שהיא עושה בשנייה אחת מנופת צופים מתוקה לטון הכעוס והאנטיפתי שלה הם פשוט זהב טהור) והג'וב החדש שלה ייתן תעסוקה רבה לדמות ובוודאי ייצור עוד קונפליקטים מבורכים שלה עם לורליי. כן ירבו. פאריס היתה שוב במיטבה. דומה שההיעלמות של דויל עושה לדמות רק טוב ומגרסה מרוככת ומעצבנת חזרנו לקבל את פאריס הישנה והבועטת של פעם. רק רורי עצבנה באופן בלתי נסבל. מתקשרת לחבר שלה באמצע הלילה כי היא לא יודעת לקרוא SMS מצ'וקמק? הלו, תירגעי גברת, לא כל העולם סובב סביבך. ואיך לוגן מצא את העניין הזה כמחרמן במקום לטרוק לה את הטלפון ולשלוח אותה לעזאזל, נשגב מבינתי. ציון: 7 (איתן גשם).

7. שני פרקים של "בנות הקמפוס" שודרו, ועדיין לא גיבשתי דיעה נורמלית על הסדרה. מצד אחד, מדובר בסדרה מופרעת לחלוטין, עם כמה בדיחות חזקות, והתנהלות כללית הזויה למדי - דבר טוב, בדרך כלל. מצד שני, כמה דברים שם לא עובדים. קחו לדוגמא את סצנות השירותים מהשבוע. רובן היו סתם צעקניות ודביליות, שלא לדבר על לא-מצחיקות, ולא היה שם הרבה מעבר ל"פרק שלם של עיסוק בשירותים - איזה מגניבים אנחנו". מצד שני, הרעיון הכללי של הסדרה, להכניס דמויות לא שיגרתיות למעונות בקולג', יוצרות כל מיני סיטואציות משעשעות - כמו ההשכמה בשעות מוקדמות של הבוקר, כדי להספיק לתפוס את השירותים כשהם נטושים, וההתרגשות העצומה מהפיתרון ה"קלאסי" הזה של שתי גיבורות הסדרה. תנו לי עוד פרק או שניים, והדיעה שלי תהיה מוצקה יותר.

6.5. "ורוניקה מארס". ורוניקה ולוגן היו אחד הזוגות היותר מגניבים בטלוויזיה. הכימיה שלהם בולטת לעין, אפשר לחתוך סטייק אנטריקוט עם כמה מהדיאלוגים הכה שנונים שלהם, ועל המתח המיני ביניהם כבר נכתבו מאמרים אקדמיים. אבל בזמן האחרון דומה שהקסם פג, ודווקא הרגעים המשותפים של שני אלה - שהיו אחד מההיילייטס של הסדרה בעונות הראשונות - הפכו למעיקים. אז עכשיו הם נפרדו, ועושה רושם שהפעם זה רציני. או שאולי לא. די מבאס לחשוב שהפעם זה באמת נגמר. אולי כי שניהם מוצלחים יותר כשהם אומללים וכשהם כועסים וכשהם עוקצים האחד את השניה ולהפך. חוץ מזה, הדרך שבה ורוניקה השתמשה בוויביל, בלי טיפת בושה, למען הנקמה האישית שלה במדיסון, היתה מכעיסה ומקוממת. הבחור נמצא בתקופת מבחן והדבר האחרון בעולם שהוא צריך זה להסתבך. מה חשבת לעצמך? התירוץ שסיפקו התסריטאים לשיתוף הפעולה של וויביל עם המזימה (מדיסון פגעה בו בעבר) נראה קצת מאולץ. תודה לאל שורוניקה התעשתה בסוף. ובגזרת התעלומה השבועית - תעלומה מעניינת וחביבה, אם כי לא נטולת בעיות, בעיקר פתרון התעלומה שהיה תמוה ומעורר שאלות רבות: אם ורוניקה חשבה שטים הוא זה שנתן לבוני את הספר ואיתו את הגלולה, למה היא חשבה שהוא זה שהשיג אותה, כשנאמר במרפאה שזו היתה בחורה? למה שהשותפה תכניס את הסימנייה לספר? ולמה שהיא תגיד שטים נתן לבוני את הספר, אם היא לא יכולה היתה לדעת שהספר יהיה המפתח לפתרון התעלומה? למרות זאת, היו כמה רגעים יפים שקשורים בתעלומה הזו, במיוחד הקטעים במשרד של טים ושיתוף הפעולה של ורוניקה וקית' באיתור המידע. אבל מה שהכי אהבתי בפרק היה העובדה שהאבא המטיף הדתי לא הוצג כמפלצת או באופן חד-מימדי, אלא כמי שבאמת דואג לבתו ולרווחתה, והמסר שהוא העביר לגבי הנקמה והכעס לא נפל על אוזניים ערלות, וזה היה בהחלט יפה (איתן גשם).


משפט השבוע
ארי מ"הפמליה" לאחר שידור הפיילוט של ג'וני דרמה, מנסה להרגיע אותו: "זו NBC, הם נתנו ל'ג'ואי' 46 פרקים, הם לא מבטלים כלום".

רורי ללורליי, בבנות גילמור, שש עונות מאוחר מדי: "אנחנו לא חייבות לדבר על דברים".


בשולי הממיר
ב"על טבעי" התארח השבוע ג'ייסון גדריק ("בומטאון").