10. לאורך העונה האחרונה, וגם בחלקים מסוימים מהעונות הקודמות, היתה לי קצת בעיה עם חוסר האחידות ב"מלקולם באמצע", אבל הפרק שחתם את הסדרה, באמת הצליח לעשות משהו מיוחד: הוא הצליח לרגש. בסדרה שמסתמכת כל כך הרבה על הטירוף של הדמויות בה, ושאוהבת להכניס אותן לסיטואציות הזויות, לאמלל אותן למעשה, היה מרגש לראות איך היא עושה את זה וגם גורמת לנו להתגעגע אליהן. וכן, גם אני מאוד מאוד אהבתי את סיקוונס הסיום. היטיב לתאר זאת yaddo: מסתבר שהוריו של מלקולם הועידו לו מסלול קשה ועתיר חתחתים כדי שיוכל לסבול ולהתחשל ובהדרגה להגיע לייעוד המובן מאליו שלו: להיות נשיא ארצות הברית (לדיואי נועדו הכסף הגדול וחיי המותרות)... לא רק שמלקולם יהיה הנשיא, הוא גם יהיה הנשיא הראשון שידאג להם - כך על פי לואיס - לאנשים כמותם. לא נאמר מי הם האנשים כמותם, אבל מובן שמדובר באנשי המעמד הבינוני-נמוך. זוהי ההתבטאות הבוטה ביותר של לינווד בומר היוצר, זריקה לפנים של מה שעבר כחוט השני במשך כל שבע שנות הסדרה. לא היה בבוטות הזו משהו שנדחף לנו לגרון בכוח, אלא זה פשוט היה צריך להיאמר בקול רם ולא רק להניח זאת לידי הפרשנות.

10. התעלומה הגדולה שנקראת "דקסטר" התקדמה עוד שלב הפרק. במלאכת מחשבת גאונית נחשף הצד הפגום של דקסטר שהפך אותו לנפש הקרה, החלולה וחסרת הרגש שהוא. מסתבר שבאמת אותו רוצח מכיר אותו יותר טוב מכל אחד אחר - אפילו יותר מעצמו - וכל זה הוביל לחשיפה שאמו של דקסטר נרצחה ע"י מסור חשמלי מול עיניו כשהיה קטן (בדיוק באותה הדרך שהרוצח העכשווי פיזר את דם קורבנותיו). גאוני. "דקסטר" ממשיכה בהצלחתה בשילוב ראוי לשבח בין פסיכולוגיה ומתח לבין אמינות ומקצועיות. ובנוסף אפילו להפתיע אותנו עם טוויסט כמו אי-רציחת האקס של ריטה. אולי התהליך שהוא עבר הפרק - חשיפת הצד הרך שלו - כן ריכך אותו מעט? הרי דקסטר שלפני פרקים בודדים היה מפרק לגורמים את האקס העלוב הזה. במקביל, הרוצח מתקרב רגשית לדקסטר, ונראה שרק איתו דקסטר מדבר - חזרה לכך שהוא זה שמכיר אותו הכי טוב. הו כמה תהיה גדולה המכה כשתתגלה האמת. מסכנה דב. ועוד יותר מסכן אנג'ל הפרק: עד שהוא כבר עלה על קצה חוט. מצמרר, מעולה, כמה רמות מעל לכל (ER. וגם:). שם המשחק בפרק הזה היה "שבירת תבניות". דקסטר מת על דם ואין לו שום בעיה עם זה? נכניס אותו לחדר מלא דם. הוא יאהב את הרעיון, נכון? אז זהו, שלא. מה שלא יהיה הדבר הזה שגרם לדקסטר להתמוטט בתוך החדר מלא הדם (איזה רעיון מבחיל, מצמרר ומרהיב בו זמנית) הפך את הסצנה הזאת לטעונה באנרגיות מטורפות. אבל זו לא היתה התבנית היחידה שנופצה בפרק הנוכחי. קור הרוח של דקסטר עמד במהלך כל הפרק למבחנים חוזרים ונשנים. כשהוא תקף את פול, זו היתה הפעם הראשונה שהוא פעל על סמך רגשות ולא על פי ההיגיון הקר (והמעוות) שלו, דבר שלמעשה סיכן אותו. חשבנו שהנה סוף סוף יגיע סופו של פול המנוול? התבנית שוב נופצה, ודקסטר נמנע מלחסל גם אותו. תבנית נוספת שנופצה היא המחשבה שה-ITK חסין לכל דבר. זו היתה הפעם הראשונה - לפחות על פי הידוע לנו - שהוא תקף מישהו שיצא מזה בחיים - ואיזו סצנה מדהימה זו היתה. כמה סופרלטיבים שלא נשפוך על הסדרה הזאת היא לא מפסיקה להדהים ולסחרר אותנו. רק עוד שני פרקים - ואז מה?

9.5. "האוס". אני לא יודע איך להגדיר את זה אחרת - פשוט כיף של פרק. באוויר, בקרקע - אין מילים אחרות לתאר אותו. מתחילים מלמעלה. האוס וקאדי לכודים בגובה אלפי מטרים בשמיים. שני הרופאים היחידים במטוס בו אחד הנוסעים מגלה תסמינים של מחלה מידבקת וקטלנית, ועוד קאדי תקועה במחלקת תיירים באדיבות האוס שדאג לבזבז כסף על שירות חדרים ופורנו. בהמשך הופיעו גם אצלה התסמינים ונשמעה זעקת ה"!House, we should have turn back" רגע לפני הניסוי המפיל של גרג שחשף את ההיסטריה ההמונית במטוס. האוס גם היה צריך לחשוב - לשם כך הוא גם מינה צוות מיומן של שלושה נודניקים חסרי כל ידע רפואי ו/או יכולת לדבר אנגלית שלכל אחד מהם ייחס את התכונה הכי בולטת מאנשי הצוות הקבוע. חלק מהרגעים איתם היו פשוט קורעים. התקדמות בקטעי הסקס המתפרץ של האוס וקאדי? עדיין לא, בינתיים ממשיכים בטיזינג. עכשיו למטה. שלושת המתמחים תקועים בלי תעסוקה - עד שמגיעה הזקנה השובבה שמוצאת להם מה לעשות, ומעניקה לצ'ייס את ההזדמנות, בעוד רגע של התגלמות השכינה, מהאלה שטיפוסיים בד"כ לבוס שלו, להציל את המצב ברגע האחרון. ווילסון? הוא גילה שהעבודה עם המתמחים של האוס היא הרבה יותר קשה מלייעץ מהצד. לפחות אולי ייצא לו משהו מהמקרה הזה. סביר להניח שאם האוס היה למטה, הוא היה מגלה על הבלוף של נערת הליווי, ובכל זאת הצליחו להסתדר בלעדיו. ומשהו לסיום: קמרון וצ'ייס - הסוף. עד כמה צ'ייס פגוע? קמרון תפוטר? מה, היא באמת לא מוצאת משהו בצ'ייס מעבר להיותו יפיוף אוסטרלי? נראה, הותרת סימני שאלה תמיד היתה מאפיין בולט של הסדרה (גיא פרקש).



9.5. איזה כיף שיש סדרה כמו "סקינס", שמצליחה לקחת את כל הדברים שחשבתי על טוני ולהפוך אותם במחי פרק אחד. כמה שהוא היה שקרן בפרקים הקודמים, כמה שהוא יצא מאנייק, מגעיל, ערמומי, תחמן, מעצבן, ככה ריחמתי עליו הפעם, כשהוא היה זה שנפל קורבן למזימותיהם של אנשים אחרים. אהבתי את סיד, ואת הדברים שאמר לו, ואיך שלמרות כל הדברים הללו, הוא בכל זאת היה שם בשבילו, ברגעים הקשים. סדרה נהדרת, שכל פרק בה מצוין בצורה אחרת. איזה יופי.

9. כמה עצוב לראות לעתים את הרשתות הגדולות חסרות סבלנות וממאנות לתת צ'אנסים לסדרות איכותיות שמתקשות לצבור תאוצה, מסיבות שונות, והכל משיקולים מסחריים וכלכליים. קחו את "אנדי ברקר" לדוגמא. סדרה עם פוטנציאל גדול מאוד: היא שנונה, היא כתובה היטב, יש מאחוריה את אחד השמות המוכרים בתעשייה (קונאן או'בראיין הוא אחד המפיקים בפועל וכותב ראשי. כזכור, קונאן כתב בעברו ל-SNL ול"משפחת סימפסון"), היא משוחקת היטב (יש שם את טוני הייל, באסטר מ"משפחה בהפרעה", למשל, ואנדי ריכטר עושה עבודה מצוינת בתפקיד הראשי), ויש משהו במראה שלה ובתחושה שהיא משדרת שפשוט גורם לצופה להרגיש שמדובר בסדרה חמודה. לפרק עצמו: כל הרעיון הבסיסי - של הטיפוס השמן שלא ממש התחשב במצב הכולסטרול שלו, ומת, אבל אשתו משוכנעת שהוא נרצח בגלל שהיה לו רומן כי הוא היה כה נחשק - היה חמוד ומקורי. מצחיק במיוחד היה הקטע שבו אנדי שואל את אותה אישה אסייתית סקסית, אחרי שהיא מלמדת אותו לשחק גולף "היי, רצחת במקרה את גיא"? הטיימינג, והדרך שבה הוא שאל את זה היו פשוט מושלמים. קטע משעשע נוסף היה כשלו, הבלש הזקן, טלטל את הבחור שאישר להם לצפות בקטע הוידאו, בניסיון לשכנע אותו לאשר להם לראות את סרט הוידאו. חמוד. הטוויסט עם הגילוי שהבלונדה המסתורית היא דווקא בלונדי - בריאן - היה קצת צפוי, אך עדיין משעשע, במיוחד התשובה של בריאן לשאלה איך הוא מסביר את זה, שהרי הוא עצמו תמיד סיפר כמה שהוא נמשך לשדיים גדולים ("טוב, היו לו כאלה!". ענק!). גם כל סיקוונס המכות בין אנדי לבריאן היה מגושם ומצחיק. אבל הקטע ההורס ביותר היה בסיום הפרק, כשאנדי ואשתו דנים בהשלכות של תפיסתו של הרוצח - וההבנה של אנדי שאשתו של גיא, וונדי, כן תהיה שלווה עם עצמה עכשיו שהיא גילתה שלא המאהבת הסקסית רצחה את בעלה, אלא המאהב ההומו הפסיכוטי שלו (איתן גשם).

9. שוב פרק מצוין של "הפמליה", שממשיכה לעשות בדיוק את מה שהיא יודעת - להעמיד את ארי במצבים מסובכים, לפעמים, כמו הפעם, מול אשתו. והפעם קיבלנו ברקע בתזמון מושלם את יום כיפור, שהוסיף לכל העניין הרבה כיף, בעיקר בגלל האיסור להשתמש בסלולארי הבלתי נמנע ובמכונית. כל הקטעים בהם מנסה ארי יחד עם ניק (אדם גולדברג בתפקיד אורח מלבב) לדבר עם אנשים שעסוקים בתפילות הארוכות של יום הכיפורים, היו הזויים ומשעשעים עד מאוד. בין לבין קיבלנו את דרמה, טרטל ואיזה סוס גזעי שבורח, ששדרגו את כל העסק. איזו סדרה כיפית.



7. "ורוניקה מארס": "שלום, אני רוב תומאס ואני אעביר לכם היום את הסדנה על כתיבת פרק בסדרת טלוויזיה. האמת? התחלתי להשתעמם מכל העלילות המורכבות עם הטוויסטים הרבים. הכל פשוט מדי בשבילי, הרגשתי שצריך לגוון קצת. אז במקום שלושה טוויסטים בעלילה אחת, הכנסתי הפעם חמישה! איזה מגניב אני, הא? אז מה היה לנו פה? בחור חננה שמתאהב בנערה חננה, שהיא בעצם זונה שנשכרה ע"י חברים לרגע, שבעצם כן מחבבת אותו, אבל בעצם יש לה סרסור ששולט בה, אבל בעצם זו היתה רק הצגה והיא בכלל נוכלת, אבל לא - היא דווקא כן אוהבת אותו! אבל בעצם באמת יש לה צרות, והוא בעצם יודע עליהן והוא מוותר עליה. נשמע מסובך? בעצם, כן. אבל איכשהו זה עבד לי. אולי משום שמקס התגלה כדמות נוגעת ללב (ומשחק מצוין של הבחור שגילם אותו!) כמו צ'לסי (או וונדי או פיונה או ווטאבר), אולי מפני שניסיתי להכניס עומק לתסריט ולגעת בצורה עמוקה ומעניינת ביחסי גברים-נשים, ובסוגיות כמו שליטה, מיניות, כסף ועצמה, באופן עדין ומדויק? אולי בעצם זה סתם מזל. חוץ מזה, התגעגעתי לקית' במדים של שריף, אז הלבשתי אותו בהם. נכון שהיה מגניב? במיוחד הסצנה בה הוא חולף על פני לאמב ההמום בבגדים אזרחיים, סצנה סמלית משהו לגבי שתי הדמויות האלה (בעצם, זה קצת תמוה שלאמב לא עצר את קית' בגין התחזות לשוטר בתפקיד, לא? הרי היתה לו עילה טובה. מצד שני, זה בגלל שהוא שריף די מעפן). היה לי חשוב גם להראות את ורוניקה פחות "סנארקית" ויותר חמימה. החיבוקון שהיא נתנה למקס בסיום הפרק היה חמוד ומקסים והרגיש פשוט מתאים. מה עבד פחות? ג'ייסון דורינג שיחק מצוין כהרגלו, אבל כל הסיפור של ורוניקה-לוגן מריח כמו אופרת סבון. ומה חשבתי לעצמי כשהכנסתי את הסיפור של לוגן עם מדיסון, ומה עשיתי עם כל הקאסט? אני כבר לא זוכר. איפה וואלס? פיז? מי זה? מאק? היא בכלל משחקת בסדרה שלנו? לא במקום אחר? נו, שוין, לפחות זרקתי לצופים הותיקים איזו עצם, עם סצנה אחת של וויביל. שיאכלו וישתקו" (איתן רוב תומאס גשם).

7. "יריחו" החליטה לעשות מה שכל סדרה עושה לאחרונה בשלב כזה או אחר: פרק פלאשבק. אני לא אומר שלא היה נחמד לראות מה היו האירועים שקדמו לפצצות האטום, ובהחלט היה מעניין לגלות שרוב כנראה משתייך לקבוצת הטרוריסטים (או מה שהם לא היו) שאחראית לפצצות (ובאופן כללי אפשר להגיד שכל הסיפור איתו היה עשוי בצורה מעניינת ומרתקת), אלא ששאר הסיפורים בפרק (כמו זה של ג'ייק, או הרומן של אחיו) היו לא מספיק מעניינים, בדיוק כמו רוב קווי העלילה שלא קשורים לפצצות עצמן לאורכה של כל הסדרה הזאת. לא שהיה נוראי, כאמור, אלא שיחסית לפוטנציאל שלה, "יריחו" פשוט לא מצליחה להמריא, וחבל.

1. הרבה מילים כבר נשפכו על הביזיון של ערוץ 3 עם טקס האמי, אז אני לא ארחיב, רק אזכיר את העובדות: זו הפעם הראשונה מזה שש שנים שהטקס לא משודר בשידור חי בערוץ. מה שמצחיק, זה אחד התירוצים שנתנו אנשי הערוץ: "זה ממילא משודר מאוחר". הם כנראה לא שמו לב שבחלק ניכר מהשנים הקודמות הטקס שודר ב-3:00, כשהשנה, בגלל שעון הקיץ שלנו שהסתיים יממה קודם לכן, הטקס שודר בעצם ב-2:00, כך שהתירוץ לא ממש רלבנטי. אנשי הערוץ גם לא הזדרזו להביא את השידור הערוך והמתורגם, והוא שודר רק אמש, במוצאי יום הכיפורים. אכן ביזיון.


משפט השבוע
המשפט של השבוע, אם לא של השנה, לקוח מתוך הפרק של "המשרד", והיה מופלא כהרגלו. דוויט, משפט הסיום: "אני לא גיבור. אני בסך הכל המגן של המשרד. אתם יודעים מי באמת גיבור? הירו מ"גיבורים". וגם בונו".