10. פרק משובח במיוחד של "המשרד" שודר השבוע. הכל עבד מצוין - החל מדווייט שמציג את העזיבה שלו בדרך שלו שמלווה בקטעים מראיונות העבודה ההזויים שלו ועד לגילוי על העבודה האמיתית שלו, דרך אנדי שהצליח להמאיס את עצמו על כולם מהר ולגרום להם לראות את הצדדים הטובים באישיות של דווייט, ג'ים וההבנה שלו שהוא מתגעגע אליו ("ברכותיי, יקום, ניצחת!") אנג'לה והדרך שבה היא לקחה את העניין שהייתה עשויה בצורה מרגשת במיוחד לאור אופייה של הדמות, ובמיוחד מייקל שמעולם לא נראה אנושי כל כך ושפוי כל כך כה בפרק הזה (סטיב קארל שחקן פשוט ענק). יופי! ברקע היה מעניין לראות שג'ים פונה לפאם רק כמוצא אחרון, אבל כשהוא כבר פונה, התגובה של פאם כל כך מגניבה ושיתוף הפעולה ביניהם כל כך מהודק (מול עיניה העצובות של קארן) שהוידוי של ג'ים בסיום הפרק (שנבנה היטב) לא הפתיע בכלל. אהבתי את הדרך שבה מייקל הציג את המהלך שלו ("רק אדם גדול יודע להודות בטעות"), ועוד יותר אהבתי את העובדה ש... וואלה, הפעם הוא צודק! הוא באמת יצא גדול, אפילו שהסיבה ה"רשמית" שבגינה דווייט הוחזר מקורה, כמו תמיד, בקלולסיות שלו, והכי אהבתי את משפט הסיום של הפרק שממצה כל כך את הדמות של מייקל ("אני לא רוצה שהעובדים שלי יתחנפו אליי בגלל שהם חושבים שזה יוכל לקדם אותם. אני רוצה שהם יתחנפו אליי כי הם מחבבים אותי באמת") שנאמר על רקע דווייט שמשתולל במשרד כדי להזכיר לנו שהאיש בעצם מופרע, כמה שאנחנו פתאום מתגעגעים אליו. פשוט מושלם! (איתן גשם).

10. מאוד אהבתי את פרק הפתיחה של "רובין הוד". גם בגלל השחזור התקופתי המרהיב ביופיו, גם בגלל הכתיבה וההומור הכל כך כיפי שנמצא שם, וגם בגלל השחקנים הראשיים - רובין הוד מקסים, מריאן נפלאה, והשריף הרע עושה את תפקידו פשוט מצוין ("לה - די - דה!"). איזה כיף.



10. האזכור השבועי של "מסכים" מוקדש הפעם לאורנה פיטוסי, שהיתה פשוט נפלאה באותה שיחה עם ההאקר, בה הוא מנסה לספר לה שהילדה הקטנה המופיעה בקובץ הוידאו ששלח לה נפטרה. הסדרה הישראלית הכי טובה בטלוויזיה, כבר אמרנו?

10. אני לא יכול להגיד מתי בדיוק זה קרה, אבל מתישהו השנה, מבין כל ההיצע של yes, "איך פגשתי את אמא" הפכה להיות הסדרה האהובה עליי. לא רק הסדרה הקומית האהובה עליי (אפילו יותר מ"סקרבס", אז מה?), אלא הסדרה האהובה עליי מכולן. היא חמודה, היא אופטימית, כל אירוע הכי מצער שיכול לקרות פתאום נראה כל כך שמח אצלה, היא חכמה יותר מאחרות ויש לה כמה רעיונות נהדרים (שבדרך כלל קשורים במשחקי זמן). גם הפרק האחרון לעונה לא אכזב בכלל, למרות שלא היה ממש מצחיק, רק הרעיון שלו היה נהדר (כשבעצם יותר מחצי פרק מתרחש בעבר). הוא גם הזכיר לנו את הקרן הכחולה שטד גנב בעונה שעברה, גם הביא לסיומה של מערכת היחסים בין טד ורובין (ידענו מההתחלה שבמוקדם או במאוחר זה ייגמר, ועדיין היה לי עצוב. מה לעשות, אהבתי אותם יחד), ובעלילה השולית יותר ראינו את לילי שיכורה לגמרי בכמה קטעים משעשעים מאוד. זה ללא ספק היה אחד מסיומי העונה הכי יפים ובעיקר הכי אופטימיים ומלאי שמחה שיש בטלוויזיה, בלי הרבה בלאגן ואירועים גדולים. נתגעגע (ג'וני).

10. חיכינו, חיכינו, בכינו, בכינו (וגם התבכיינו, והרבה), כבר חשבנו שזה לא יגיע, אבל - מי היה מאמין - זה הגיע. פרק של "אבודים" עם תשובות! ואפילו על שאלות שהן רלוונטיות! והתשובות אפילו מעניינות! ומשאירות פתח לספקולציות ולשאלות נוספות!! בלי ספק, זה היה ה-פרק של העונה השלישית, הן מבחינת האיכות והן מבחינת הגילויים שבו והדרך שבה קידם את העלילה. כמה רוח חיים הוסיפה דמותה של ג'ולייט לסדרה. נראה שמדובר בדמות המורכבת והאניגמטית ביותר בסדרה. אפילו פרק כמו של השבוע, ששפך כל כך הרבה אור על הדמות, עדיין לא הצליח לגרום לנו להבין באמת מי היא ומהם מניעיה. והמשחק של אליזבת מיטשל היה פשוט מדהים. "אמי" מדהים. היכולת שלה לנוע בין עדינות ורוך לבין קשיחות ועצמה במחי שניות פשוט מפעימה. וואו. הפרק פרס לנו לפרטי פרטים את דרכה של ג'ולייט לאי ואת מעשיה בו. ידענו כבר קודם של"אחרים" יש עניין ביכולות הפיריון שלה, אבל עכשיו התברר עד כמה היא היתה חשובה להם ולמחקרים שלהם, ועד כמה קלייר היתה חשובה בסיפור הזה. עכשיו התגלה גם ההסבר למתח הגלוי בין ג'ולייט לבן, הסיבה שבגינה היא כל כך רוצה לברוח מהאי, הרומן שלה עם גודווין (זה שנרצח ע"י אנה-לוסיה) שהיה בלתי צפוי משהו ומה התפקיד שלה אצל "האחרים". במיוחד היה מרתק לראות את סיפור החטיפה של קלייר מוצג באור אחר לגמרי, ואף מקבל מימדים טראגיים ממש (אית'ן מוצג כמי שפעל להצלת חייה של קלייר ושילם על כך בחייו?). דבר מעניין נוסף הוא הגילוי שהאי מונע מנשים בהריון מללדת ואף הורג אותן. אותו אי שגורם לנכים להחלים לחלוטין ולחולי סרטן להירפא לגמרי. מדוע האי מאפשר חיים לגורמים מסוימים אך מונע יצירת חיים חדשים? הסיפור הזה פותח גם פתח לשאלות אחרות - מדוע קלייר כן הצליחה ללדת? האם יש קשר לעובדה שהתעברה לפני שהגיעה לאי? (במהלך הפרק נרמז שלא) מדוע דניאל רוסו כן הצליחה ללדת את אלכס (אם כי לפני 16 שנה ולא ידוע לנו הרבה יותר מדי על כך)? ובעיקר - מה יהיה עכשיו על סאן היקרה וההריון שלה? האם "האחרים" שמו עליה עין? הגילוי בסוף לא היה לגמרי בלתי צפוי, אבל עדיין היה עשוי היטב. מעניין לראות עד כמה ג'ק סומך על ג'ולייט וקשה שלא לתהות האם הוא לא מסתיר ממנה (ומהצופים) משהו שאנו לא יודעים. זה נראה פשוט נוח מדי. הסצנה של ג'ולייט עם סויר וסעיד היתה חזקה במיוחד, אם כי די מטרידה העובדה שג'ולייט יודעת על משהו שסויר עשה יממה לפני הטיסה. זה קצת מוגזם. סצנת השיא של הפרק, לעומת זאת, היתה, לטעמי, זו שבה צפתה ג'ולייט באחותה על גבי מסכי הענק. כל המידע הזה והיכולת של "האחרים" להשיג אותו הרגישו מגניבים לגמרי (איתן גשם).

10. הרבה לפני שכולם קפצו מאושר על זה שעדי אשכנזי חוזרת לערוץ 22 ותציל את הערוץ מקיץ של שעמום, אני דווקא מצאתי את עצמי נהנה מ"מונית הכסף". התוכנית הזאת פשוטה מאוד ולא מזכירה שום שעשועון אחר - חוץ מהרעיון המקורי שלה (זאת אומרת, של הגרסה האמריקאית המקורית שלה), היא גם לא מלאה בכל קטעי המתח המשעממים האלה שבכל השעשועונים סטייל "מי רוצה להיות מיליונר" או "הכספת". הדבר השני שעושה אותה מהנה מבחינתי הוא העובדה שכל השאלות שם קלות ברמה מדהימה. הדבר השלישי והאחרון שעשה את התוכנית הזאת לכל כך מהנה הוא - איך לא - האנשים. בכל השעשועונים הרגילים, אלה תמיד אנשים אינטליגנטים וחכמים, אבל כאן זה סתם אנשים שתופסים מונית ברחוב, מה שהופך את הכל להרבה יותר מעניין ומגוון - לפעמים אלה כמה ערסים שלא יודעים כלום (או יודעים הרבה בצורה מפתיעה), לפעמים אלה אנשים שלא מאמינים שזה קורה להם ולפעמים אלה חננות שדווקא טועים תוך שתי שאלות. אני יכול אפילו להגיד שראיתי כמה פרקים מהגרסה האמריקאית, והישראלית הרבה יותר טובה, בעיקר בגלל ששם האנשים מקבלים את זה בפשטות ובאדישות וכאן כולם משתגעים מול המצלמות ומספקים שואו שלא היה מבייש את פאריס הילטון (ג'וני).

9.5. "דקסטר" הכילה השבוע כמה דברים שאהבתי מאוד: החלום של דקסטר, למשל, שהיה סצנה מדהימה, או הפרופיל המדויק שאחותו בנתה - שלא במודע - עליו, דבר שגרם לו להתנהג אליה בצורה מגעילה, ולה להיעלב ממנו - אבל פשוט לא היתה לו ברירה. עוד דבר שאהבתי: הנכונות של ה-ITK להגיע למקומות רחוקים (הצלילה להביא את גופת האישה) כדי "להתעלל" בדקסטר. גם ההתחברות של מריה עם הילד היתה מקסימה, כמו גם העובדה שריטה אזרה אומץ ואיימה על פול בצורה מעוררת הערכה. "דקסטר" ממשיכה להיות מבריקה ומשובחת (דעה נוספת, בהמשך).

9. "אורות ליל שישי" היא אחת הסדרות הטובות ביותר שעלו בעונת 2006-07 בארה"ב. קחו לדוגמא את הפרק ששודר השבוע. הוא היה עמוס ברגעים מוצלחים: משחק הפוטבול לנכים, המאמן טיילור וג'ייסון על כסאות הגלגלים, איסוף הכספים לבריאן בכנסייה, הסיום של הפרק כשללא מילים שני האחים חולקים ביניהם רגע אינטימי אחרי שבילי מגלה שג'ייסון גילה על טים ששכב עם חברתו - לא היה רגע אחד משעמם בפרק. קו העלילה על בריאן שכמעט גונב את הכסף מהקופה היה מעט שחוק, אבל סיום הסיפור הזה - שמאט עוצר אותו בזמן - מנע מקו העלילה הזה להפוך לקלישאתי. מאוד אהבתי גם את חוסר האונים של צמד ההורים שמנסה לשמור על התמימות של הילדה שלהם כשהיא מקבלת הצעה מאחד מחברי הקבוצה (מאט) לצאת איתו. אחד הדברים שהכי מרשימים אותי בסדרה הזאת הוא היכולת שלה לרתק אותך למסך כמעט בכל רגע נתון בכל אחד מהפרקים, וזאת באמצעות רגעים קטנים ונהדרים. כיף של סדרה.



8.5. "האוס". נו, מי אמר שנוסחה זה בהכרח דבר רע? אז נכון ששבירת הנוסחה מייצרת בדרך כלל פרקים יותר מעניינים, אבל זה לא ממש קרה בשבוע שעבר, והפעם "האוס" חזרה לעצמה דווקא עם פרק נוסחתי "קלאסי". מי היה מאמין שהדברים הללו ייכתבו, אבל כמה טוב היה לראות פרק ששם דגש על הדמות של פורמן. אחרי כל ההתמקדות המעצבנת בקמרון, פתאום העיסוק בפורמן נראה כמו התגלות אלוהית, מה גם שהדמות הפכה להרבה יותר חביבה ונסבלת במהלך העונה הזאת. בסך הכל התעלומה הרפואית השבועית היתה לא רעה. שתי הדמויות המרכזיות - הנער וחברתו - היו חביבים, והעלילה זרמה ולא שעממה. עם זאת, לא כל כך אהבתי את הדרך שבה הוצגה המשפחה שלו, שהרגישה כמו כלי תסריטאי שקוף להקשות את החיים על הצוות, והוצגו באופן קצת סטריאוטיפי ורדוד. אבל החלק המוצלח של הפרק היה הסיפור של האוס ומקום החניה שלו עם הרופאה הנכה. זו היתה התנהגות האוסית טיפוסית - קטנוני, לא מתחשב, עקשן כמו פרד, מוכן לגרום לעצמו לקשיים ולסבל רק על מנת להוכיח נקודה לקאדי, ובסוף הוא איכשהו יוצא כשידו על העליונה. לא פחות מענג היה לראות את הצד השני בקרב המוחות, קאדי, שהוכיחה שוב שהיא ממש לא פראיירית, אבל בה בעת חשפה פעם נוספת את הצד הרחום והחנון שלה. איזו דמות מקסימה (איתן גשם).

8. השבוע ב"סמולוויל" קיבלנו עוד פרק נחמד מאוד (שלישי ברצף! וואו, זה חייב להיות שיא חדש). פעם נוספת נחשף קלארק לקריפטונייט האדום, ואתם חייבים להודות בזה, כל פרק עם קריפטונייט אדום יותר טראשי ומפוקפק מהקודם - וגם יותר מהנה. הפעם לויס מתאהבת בקלארק בעקבות השפעת הקריפטונייט, מה שהוביל לפרק מלא בקריצות לעתיד של הזוג (תמיד טוב, נכון?). בפרק גם סוף סוף קיבלנו את התגובה שחיכינו לה להשתלשלות האירועים בין לקס, לאנה, קלארק, קלואי, אוליבר ולויס, אחרי חצי עונה בה ההתמודדות עם האירועים היתה משעממת ומפוהקת. ללא ספק פרק חביב, שהצליח לתת איזון בין הכובד, מוסר ההשכל והמסקנות שקיבלו במה גדולה מדי בעונה האחרונה, מול הקלילות והכיפיות של העונה הרביעית של הסדרה - כנראה היחידה אי פעם שתהיה כיפית כמו שסופרמן הצעיר צריך להיות (ג'וני).

8. העונה השלישית של "ורוניקה מארס" לא מאכזבת אותי ולו לרגע. כל כך כיף לראות שרוב תומאס וחבריו למדו מטעויות העונה הקודמת, והעונה הזאת הם מצליחים שוב ושוב למצוא דרכים לערב את ורוניקה אישית בתעלומות הקצרות, כמו גם הארוכות, ובה בעת לאמלל אותה ולגרום לה להרגיש דחויה, וככה היא במיטבה. פיז היה משעשע, גם אם נראה כאילו בלע כף של שמן סויה כשהיה עם פארקר, אבל אפשר לסלוח זו, כי זה ברור שהוא דלוק על ורוניקה, ואפשר להבין אותו. פארקר היתה פשוט מקסימה בפרק הזה. טוב לראות שרוח החיים חזרה אליה אחרי האונס. גם הבונדינג שלה עם ורוניקה היה חמוד, במיוחד לאור אי-הנוחות של ורוניקה שידעה שפיז לא מעוניין בפארקר. ובכל זאת היו כמה דברים שלא אהבתי: המשטרה, בראשות שריף לאמב, מחפשת את עזרת הציבור בחיפוש אחר גיקית מחשבים חמודה בשם וויל... סליחה, מק. המוצא הישר מתבקש למסור לה אהבה גדולה מצד המעריצים של "ורוניקה" שמתגעגעים אליה נורא. ובאותה הזדמנות שיחפשו את דיק. חוץ מזה, נראה קצת תמוה שאחרי אירועי הפרק הקודם וויביל ייתן לורוניקה את המפתחות שלו - הוא לא אמור לכעוס עליה? ומה שהכי פחות אהבתי היתה ה"תאונה" של קית'. הרעיון ברור - אירוע של "כמעט מוות" פותח את עיניו והוא מבין שהוא צריך ריגוש בחיים. בלה בלה. זה פשוט היה עשוי מאולץ, במיוחד הטיימינג. חבל (איתן גשם).

7. "האנטומיה של גריי". החלק השני בסוג-של פיילוט ל"Private Practice" היווה שיפור מסוים מהחלק הראשון. לא ברור איך (הרי שני החלקים מחוברים ובארה"ב שודרו ברצף), אבל פתאום הפרק נראה אחרת לגמרי. העלילה בסיאטל חזרה למרכז ואילו זאת של אדיסון הפכה להיות שולית יותר, ועצוב לומר, אבל ככה היא היתה הרבה יותר מעניינת. בצד, לכמה דקות פה ושם. בטח שלא ל-40 דקות כל שבוע. מצד שני, העלילה בסיאטל שברה לי את הלב - האמא החורגת של מרדית' מתה! איזה גורל לא הוגן. אישית, חיבבתי אותה מאוד - היא היתה נחמדה, היא ניסתה לעזור, להיות שם בשביל מרדית', אולי קצת יותר מדי, אבל היא היתה כל כך נחמדה. היא היתה אישה ואם. אמנם המוות הזה נראה יותר כמו דרמה בגרושים, אבל בעצם, לא, זה מוות עצוב. זה מוות מפתיע, כי אני בחיים לא הייתי חושב שהם יהרגו דמות כזאת בפרק שבכלל אמור להיות מוקדש לעלילה אחרת לגמרי. רגע השיא של הפרק היה כשאביה של מרדית' נותן לה כאפה - נוראי ועצוב. והתקווה הקטנה שצפה לכל אלה שהאלמונית (אווה) התחבבה עליהם נעלמה גם היא. פרק פסימי אבל עדיין טוב, שבעיקר מעלה את אותה שאלה בוערת- איפה אפשר לקנות את המעליות המתוזמנות היטב האלה?! (ג'וני)

6.5. "דקסטר", דעה נוספת. נהניתי מאוד מפי הפחת אליו הגיע דקסטר בפרק הקודם, במה שהתחיל בעין המציצה דרך מנעול פתוח של מכונית והפך לעד אפשרי למעלליו של דקס. עד כה תמיד ראינו אותו עושה את מה שהוא עושה בלי הפרעות מיוחדות ובלי שמישהו יחשוד (מלבד הרוצח במשאית הקרח, כמובן), וזה היה נחמד ומבדר אבל לא מותח מדי. הפרק הזה הציג את האפשרות שהחיים של דקסטר יהיו קצת פחות פשוטים, שהוא יצטרך לעמוד מול אחותו והמפקדת שלו ולהסביר כמה דברים לאור הקלסתרון שבנה הילד. היה אפשר להפוך את זה למשהו דמוי "המגן", להטיל עליו כמה משקולות, וסוף סוף להתכתב עם תיעובו האינסטינקטיבי של הסמל כלפיו כפי שנחשפנו אליו בפרק הראשון, אבל לא עשו את זה. ממש התאכזבתי כשראיתי את הציור של חזוס על הדף. איזה בזבוז של הזדמנות (yaddo).

6. משהו קרה ל"בטלסטאר גלקטיקה". זה לא שאין בה את אותם האלמנטים שאהבנו בשתי העונות הקודמות של הסדרה - המאבק התמידי בין כוחות האור לכוחות החושך, הקונפליקטים בין מה שנכון לבין מה שנוח, השאלה הנצחית האם המטרה מקדשת את האמצעים או לא - אבל מתחיל להימאס לי מכל אותן סצנות ארוכות של דיאלוגים לא מאוד מתוחכמים, מלאי פאתוס, שגונבים יותר מדי זמן מסך. רבאק, יש לכם סיפור בסיסי כל כך טוב, למה שלא תקדמו טיפה את העלילה? קצת מאכזב שהמקום בו אנחנו נמצאים חמישה פרקים בתוך העונה השלישית הוא בערך אותו מקום בו היינו בפרק השלישי של הסדרה. אז כן, הדמויות עמוקות ועדיין מעניינות, לפחות חלקן, ומערכות היחסים בין כמה מהדמויות הראשיות ממשיכות לרתק, כמו גם הקונפליקטים בין ה"דגמים" השונים של הסיילונים, ועדיין - משהו שם לא עובד כל כך טוב. פראקינג טוסטרז!



4. "הכל דבש" סיימה השבוע את העונה הראשונה שלה בפרק קצת מוזר, שמצד אחד היה מאוד מרגש, אבל מצד שני, היה - לא כל כך אופנתי לומר את זה - גרוע. קודם כל, בניית הסיפור: בשביל מה העלו את כל הסיפור על אותו מרפא אליל אם גם לא ראינו אותו וגם לא שמענו האם הוא הצליח לטפל בחולה ולגרום לה להבריא? בכלל, כל התסריט של הפרק נראה כאילו הוא בנוי מאוסף של סצנות שלא ממש קשורות אחת לשניה, בלי התחלה הגיונית או סיום הגיוני. גם אם רצו להשאיר אותנו במתח לקראת עונה שניה, הרי שהסצנות האחרונות בפרק לא היו בנויות נכון. אז כן, היו כמה סצנות מרגשות (פולי מנסה לשדר עסקים כרגיל ומתמוטט), אבל זה כנראה היה הפרק הגרוע בסדרה. מזל שיש לסדרה עוד פרק שטרם שודר (וישודר מחר). אולי בכל זאת יישאר לי טעם טוב ממנה.

1. למרות השבחים על "מונית הכסף", מגיע לקשת בדיוק ההיפך, על שהחליטו להשתמש ב"מונית הכסף" בתור ההפסקה בין תוכנית חצי הגמר של "כוכב נולד 5" לבין התוצאות. במהלך כל "מונית הכסף" - בלי הפסקה - רצה למעלה כתובית שמודיעה על ההצבעות. שלא תבינו אותי לא נכון, זה נשמע לי לגיטימי ביותר לפרסם את ההצבעה בזמן שהקווים פתוחים, אבל למה לעשות את זה על חשבון תוכנית אחרת? למה לא להשאיר הודעה אחת קבועה בפינת המסך שלא תציק בעיניים? (ג'וני)


משפט השבוע
"עקרות בית נואשות", גבי מנסה לשכנע את סוזן לא להתחתן עם מייק בתאריך בו היא עצמה אמורה להתחתן: "מה אם תתחתני, ואחרי חודש תגלי שאת מתגעגעת לאיאן, ומייק מתגעגע לתרדמת שלו?"