לא ברורה הסיבה, אבל הטלוויזיה האמריקנית אוהבת לספק לנו - הצופים הקטנים בישראל ובכלל - סדרות שהעלילה שלהן מתרחשת במסדרונות בתי ספר תיכוניים. מבט לאחור יזכיר לנו את ימי ההוללות של "דגרסי" ז"ל. דגרסי, סדרת טלוויזיה לנוער שהתרחשה בשלהי שנות השמונים / תחילת שנות התשעים והעלתה על סדר היום סוגיות חברתיות מעניינות למדי, עדיין משודרות לעיתים בשידורים חוזרים בערוץ 23. אם נתנער לרגע מהאינסטינקט הראשוני שמתעורר בנו כאשר ערוץ 23 מוזכר ונרים הראש מן האסלה, נוכל להסתכל באופן אובייקטיבי משהו על משמעות הדבר, והיא כזאת: מסדרונות מצולמים של בתי ספר הם מקום מצויין להעלאת טופיקים שידברו אל הצופים, כאילו מעולם לא נבראו סטים של אגמים ודשא. אז היה זה נוער פאנקיסטי (רחמנא ליצלן) שנע ונד בין סקס, סמים ורוקנרול, והיום זה נוער שמציף את צופיו בהגיגים והרהורים ומחשבות בלתי נדלות על איך, כמה, למה והו-למה.

המייצגת הבולטת של סדרות מסדרונות-בית-הספר בעידן החדש, היא, כמובן, דוסון קריק. אבל דוסון קריק, שהתחילה, איכשהו, כסדרה אהובה, מרובת מעריצים ועטורת שבחים, עד מהרה ועם מרוצת השנים והעונות, חלתה במחלה הכי נוראה שסדרת טלוויזיה יכולה לחלות בה: מאסת.

מאסת טלוויזיונית הינה גידול ממאיר בסדרה. היא מתחילה בקטן, וניתן לזהות אותה בשלב מוקדם יחסית כאשר מתקבלות קריאות "איכס" מזעריות מפיותיהם של הצופים. (לדוגמא: "איכס, המצח של דוסון", "איכס, העיוותים של ג'ואי" ו"איכס, הלחיים של פייסי"). כאשר המחלה מתפשטת, ניתן לזהות כבר סלידה שלמה מן התוכנית, ומילים קטנות ששולחו בעבר כנגד, הופכות עד מהרה לפסקאות שלמות (לדוגמא: הרהורים מנומקים על לאן-לעזאזל-רוצים-היוצרים-להגיע-עם-ג'ק). אולם התסמין הסופי והסופני של המחלה, בא לידי ביטוי כאשר מתגבר קול קריאה שמ?סרו: "אני צופה בסדרה רק כי אני צופה נאמן ורוצה לצאת מידי חובה, אבל עמוק בלב אני מת שהפרק כבר יגמר". או אז יודעים שאבד הכלח על הסדרה, וכבר אפשר להספיד.



לצערם של מי שצר להם (או כמו שאמר פעם מורה יקר שלי, "תראה לי מי אתה אגיד לך מי אתה") החיים לא תמיד הוגנים. זאת כי מאסת אינה מחלה חשוכת מרפא והיו סדרות שניצלו ממנה. אבל במקרה של דוסון קריק הסיכוי הוא קלוש. הסיבה לכך, לא להפתעתכם, היא שהמאסת חיה בכל דמות ודמות בסדרה, ולפיכך מאיצה את התפשטות המחלה ומונעת את יעילותה של כל הקרנה אפשרית. לא מדובר בגידול אחד שניתן לעקור מן היסוד, להשמידו ולכלותו - אלא מדובר במהות הסדרה עצמה, שהאושיות בה נושאות אחת אחת את אות הקלון ומקרבות אותה אט אט אל מותה הן עצמן, כל אחת מהן. כפי שרות גונזלס אומרת, טים-וורק.



- ליציאתו של ג'ק מקפי מהארון בעונה השניה היו את כל האמצעים והסיכויים להצלת הסדרה מתהום הנשייה אליה נפלה. שהרי ידוע שלא תתקיים סדרת נוער שמכבדת את עצמה מבלי לטפח בתוכה הומוסקסואליסט קטן שייצג בכבוד את הריאליזם המודרני. אבל בדיוק במקום שבו ג'ק היה אמור להעלות את הסדרה לרמות חדשות, למעשה הוא דרדר אותה, וחלילה אם באשמתו. היוצרים, נו אלה, הכותבים, שמו את גוש הבשר על אש קטנה. לעיתים רחוקות, חשבו, יספק ילד האפליה המתקנת גחמות של "אני אוהב בנים, אבוי לי", אבל בשאר הזמן הוא בעיקר יקשט את המסך. "מין", אמרתם? בחיים לא! הוא הומו של הוורנר-ברדרס, הרי.



קצת בדומה לג'ק, כך גם , תפקידה לקשט את המסך. שהרי אין לה תפקיד חשוב באמת בעלילה של הסדרה (להלן "משולש דוסון-ג'ואי-פייסי", ע"ע). היא יכלה להעלם מעל מרקעינו בדיוק באותה קלות שבה אנדי נעלמה, הנרי נעלם ואיך-קוראים-לה-מהעונה-הראשונה מתה. אבל לא. כי ג'ן וג'ק משלימים אחד את השני, וברגעים בהם לא יראו את דוסון מיוסר ו/או את ג'ואי מיוסרת ו/או את פייסי משמין, אפשר לשים כמה שוטים של ג'ק וג'ן מדברים על דבורים, חסידות וערכות איפור. תשאלו מה הקטע עם כל הסקס הזה של ג'ן בעונה החמישית? גם זה ממלא את הרווחים בין כל סצינת דוסון-ג'ואי-פייסי. פואנטה ממשית? אתם יודעים שאין.

וכעת הגענו לתמצית התוכנית, שורש הבעיה או נקודת האפס, אם תרצו. כי כבר עדיף להיקלע עם מפרשית לציקלון בברמודה מאשר להיסחף בסערת הרגשות השקטה של מי שמוותר על חלום חייו בשביל פרגייה. אומנם מבטים אילמים עוברים יופי בטלוויזיה בצירוף מוזיקת רקע נוגה, אבל כמו אותיות בהודעת אסאמאס, יש גבול לכל תעלול. משהו כמו מאה מבטים, להערכתי, ואז די נשבר. כי מסרבים להמשיך הלאה בחייהם. הם לא מכירים את משמעות המילה "לא" או "די", גם כאשר הם עצמם צריכים לבטא אותם (ואוצר המילים שלהם, כמו שאתם בודאי יודעים, לא קטן), וגם כאשר אנו, הצופים, מטיחים אותן להם בפרצוף מדי פרק בפרק. ההסתובבות העיקשת הזאת של העלילה סביב מאורעות תשנ"ז-תשנ"ח בערוץ 3 מסרבת לחלוף, וממשיכה איתנו גם לאלף ולעשור החדש. דוסון אוהב את ג'ואי. אוי, רוע הגזרה. ג'ואי אוהבת את פייסי או את דוסון, אבל לא רוצה לפגוע בדוסון או בפייסי. אוי, רוע הגזרה. פייסי רוצה שיעזבו אותו, או לפחות משחק אותה כזה, כשהוא נאלץ לקלף תפוחי אדמה למחייתו ולהתעקש להיות הכבשה השחורה במשפחתו הצחורה. אוי, רוע הגזרה.



כל אלה, כשלעצמן, יכולות להיות אנקדוטות נעימות להתמקד בהן במשך פרק זמן מוגבל. אבל כאשר העלילה סוחבת בדיוק את אותם קווי העלילה במשך כמה עונות ועונות, מדובר בפונקנצייה אינסופית. גם משהו שלא יגמר לעולם וגם הגדרה שנואה ומאיימת במיוחד. וכשיש מתמטיקה בטלוויזיה, עדיף כבר לראות את "אולי זאת אני" - גם היא סדרת תיכון שתחלה במאסת - אבל לפחות היא עוד צעירה ברוחה ולא חבוטה ונקרשת. וכשהדמות היחידה שמתקדמת בחייה בסדרת הנעורים היא גראמס (גם אם זה כלפי המוות), אי אפשר אלא להגדיר את הסדרה כסדרת אקשן לגיל הזהב.